אני מקדים ב-25 דקות לריאיון שלי עם דוני מקאסלין, שנערך בקאסה דל ג'אז שברומא מוכת השמש. תכננתי להבין בדיוק לאן עליי ללכת ואז לפגוש אותו בשעה הייעודה. אלא שגם מקאסלין עצמו בדיוק יוצא מהמונית בזמן שאני עומד ליד השער, בידיו קופסת נעליים ועל כתפו תיק. אני מציג את עצמי ומתנצל שאני מיד נוחת עליו, אבל הוא לא יכול להיות יותר נחמד, ונדמה שזה מעבר לאדיבות האמריקנית הבסיסית. מקאסלין פשוט מצטייר כאדם נעים, דיבורו עדין וסבלני ומאפשר ליצור איתו כימיה מיידית. כבר בדרך הקצרה במעלה השביל אל המבנה, שיחת החולין שלנו עוסקת בחום הכבד, רומא היפה והאוכל האיטלקי, וכשאנחנו כבר בפנים, במזגן הגואל, הוא שולח לי בווטסאפ את שם המסעדה המומלצת שהוא אכל בה אתמול.
הרושם לא משתנה במהלך השעה שלאחר מכן. מצד אחד מקאסלין הוא איש שיחה חשוף למדי, שמדבר על האימפקט האדיר של דיוויד בואי עליו ולא נמנע מלגעת גם בהשפעה של גירושי הוריו עליו בילדותו; ומצד שני הוא לבבי וכיף לשהות במחיצתו ולדבר על מוזיקה מכל סוג - כולל השמעת שירים בטלפון שלו. החל מניל יאנג, בילי ג'ואל ודה סמייל, וכלה בהולזי, קרלי ריי ג'פסן ואף וידוי מובך על חיבתו כלפי טובה לו (אני מבהיר שבעיניי היא נהדרת).
הפגישה שלנו נערכת לכבוד בואו של מקאסלין לישראל כיוזם והמנהל האמנותי של המופע "בלאקסטאר סימפוני", שיגיע להופעה חד פעמית בישראל ב-3 בנובמבר 2023, בהיכל התרבות בתל אביב. במסגרתו מקאסלין הסקסופוניסט והלהקה שבהנהגתו, שניגנו באלבום האחרון של בואי, "בלאקסטאר", מבצעים אותו בשלמותו יחד עם הפילהרמונית הישראלי, בעיבודים סימפוניים של כמה מהמעבדים המוזיקליים הגדולים כיום בעולם. זה כולל בין היתר את טוני ויסקונטי, מפיקו הקבוע של בואי לאורך השנים, המנצח והמלחין עטור הפרסים ג'ולס באקלי, והמלחינה מריה שניידר ששיתפה פעולה עם בואי בעבר. גייל אן דורסי, הבסיסטית וזמרת הליווי של בואי, עוברת במופע הזה אל החזית, ואיתה גם דיוויד פו, שהופיע עם בוב דילן וטורי איימוס, בין היתר. בהופעה בישראל יתארח מלבדם גם אסף אמדורסקי.
מקאסלין, שבדיוק עוד שבוע יחגוג את יום הולדתו ה-57, פעיל בהרכבי ג'אז כבר מאז 1992, הן כנגן מן השורה והן כמנהיג להקה, אבל את עולמו קנה כאשר הוא ולהקתו השתתפו - ולמעשה היו חלק מכריע - ב"בלאקסטאר", האלבום האחרון של דיוויד בואי, שיצא יומיים לפני שמת ב-10 בינואר 2016. החיבור בין הזמר לסקסופוניסט נולד כשמריה שניידר, בעצמה מנהיגת להקת ג'אז שגם מקאסלין חלק ממנה, המליצה לבואי לעשות איתו מוזיקה.
"הם הגיעו לשמוע אותנו מנגנים במועדון בניו יורק, ובערך שבוע אחרי זה הייתי בסדנת חזרות לשיר שהם שיתפו בו פעולה", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות. "שם נפגשנו לראשונה, זה היה עבור האלבום מ-2014, אוסף להיטים של דיוויד שנקרא 'Nothing Has Changed', והשיר היה סינגל בשם '(Sue (Or in a Season of Crime' יחד עם התזמורת של מריה שניידר, שהיה לי סולו בו.
"אז הסדנה הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו פנים אל פנים. בשלב מסוים במהלך החזרות התחלנו לדבר ובסופו של דבר נתתי לו את מספר הטלפון וכתובת האימייל שלי, כן, ואז למחרת בבוקר היה אימייל ממנו". הדיבור של מקאסלין רך כל הזמן, כך שהוא לא מביע את ההלם שחש אז בצורה גרנדיוזית, אלא רק מגחך בצורה שמעבירה את האבסורד של הרגע ההוא. "קשה לתאר את זה במילים, אתה יודע. זה היה כל כך מרגש וטיפוסי לדיוויד. ההודעה שלו הייתה תמציתית אבל גם מלאה בהומור ובהערות נבונות. נדרשה לי בערך שעה לנסח לו תגובה של שני משפטים, וגם נעזרתי באשתי", הוא צוחק.
באותו קיץ בואי שלח לו את השיר הראשון, "Tis a Pity She Was a Whore'", בגרסת דמו שיצר בביתו וניגן בה על כל הכלים, כולל סקסופון. "בהתחלה הוא אמר, 'אולי נעשה שניים או שלושה שירים או משהו', ובשלב מסוים אני חושב שאמרתי לו: 'כמה שתרצה לעשות - אנחנו נשמח'".
מקאסלין עצמו מנהיג להקה שכוללת מלבדו את טים לפבר על הבס, ג'ייסון לינדנר על הקלידים ומארק ג'וליאנה על התופים - בואי לקח את כולם כמקשה אחת לנגן באלבום שלו (מלבד ג'וליאנה, כולם אף יהיו חלק מהמופע שיגיע לישראל. את מקומו של המתופף בהופעות תופס אנטוניו סאנצ'ס).
בינואר שאחרי כן, כשנכנסו לאולפן ההקלטות, בואי כבר שלח למקאסלין שישה או שבעה שירים. "כשבאנו הוא מיד אמר לי: 'אני רק רוצה שתעשו מה שאתם רוצים, לכו על מה שאתם שומעים מוזיקלית'. הוא מיד הכתיב את הטון, סמך עלינו לעשות את מה שאנחנו עושים. כאמן, אי אפשר לבקש סביבה טובה יותר, להרגיש יצירתי. הוא פשוט בטח בנו. וזה המשיך כך. כל יום הייתי יוצא מהאולפן בתחושה שמשהו מיוחד באמת קרה. כל יום היינו מסיימים שיר וההרגשה הייתה שזה לא יכול היה ללכת טוב יותר.
"הדרך שבה ארבעתנו מנגנים ביחד מאוד אינטראקטיבית. אנחנו באים מרקע של אימפרוביזציה ויש אנרגיה שמסתובבת כשזה קורה. הוא פשוט פסע לתוך זה, וכולנו הרגשנו את האנרגיה מתרוממת, הוא נכנס בצורה חלקה. והדבקות שלו, האופן שבו הוא שר מההתחלה - זה באמת היה רב עוצמה. כולנו, אני חושב, פשוט קיבלנו מזה השראה גדולה ואתגרנו אחד את השני.
"דוגמה לזה תהיה בהקלטה של 'Tis a Pity She Was a Whore''. אני רק אתאר לך את האולפן: התופים היו בלייב רום, ג'ייסון והקלידים לידו, ואז הבאס, ואז אני לידם בתוך התא עם הסקסופון ודיוויד ממש מולי. הוא בלייב רום אבל אני עם הפנים אליו, אז זה מאוד אינטימי, אני חושב. אז אנחנו מנגנים את הקטע הזה, ואנחנו ממש חופרים, מנגנים חזק, ומארק מעיף את אחד ממקלות התיפוף, ואני נושף כל כך חזק עד שאני חורק", הוא צוחק.
"אני זוכר שכשמארק ואני הקשבנו להקלטה, שנינו אמרנו שנרצה לעשות טייק נוסף, כי פשוט מרגישים שקצת יצאנו משליטה. עשינו טייק נוסף, אבל דיוויד באמת העדיף את האנרגיה הגולמית של הראשון. ועבורי זה מייצג את הפתיחות ואת היכולת שלו לחיות את הרגע כאמן, וזה ממש התיישר עם איך שאנחנו (הלהקה) מתקשרים זה עם זה מוזיקלית".
גייל אן דורסי במופע "בלאקסטאר סימפוני"
במהלך ההקלטות קיבלתם תחושה שאולי זה האלבום האחרון שלו?
"לא ברור. כי אני לא מישהו שמנתח מילות שירים, אני מרגיש מוזיקה בצורה יותר רגשית, אז אם אנחנו מדברים על השיר 'לזרוס' למשל - היה לי זיכרון מוחשי שאני מסתכל על דיוויד כשאני בתוך התא, בפרופיל שלו, בזמן שהוא שר, ואני מדמיין את הסקסופון שלי כמו כרית סביב הקול שלו. וקראתי את דף השירים וחשבתי על זה, אבל בשבילי זו הייתה יותר התחושה של מה הוא שר, והרגש שהוא הביא בזמן שהוא שר, ואני הגבתי וניזונתי מזה.
"הסיבה שאני אומר את כל זה היא שלא ניתחתי את התמותה שהייתה נוכחת בתוכן הלירי, אבל אני יכול כמובן להבין את הנראטיב שזוהי מתנת הפרידה שלו, ואני מקבל את זה ואני חושב שזה נכון. אבל מה שעוד נכון הוא שבפעם האחרונה שדיברתי איתו, מתישהו בדצמבר לפני שהוא נפטר, הוא אמר, 'בוא נחזור לאולפן בינואר, יש לי כמה רעיונות, אני עובד קצת על מוזיקה. אז גם זה נכון".
זה מבאס!
"כן, כן. כלומר, אני חושב שכל רגע מהחוויה הזו היה מתנה מבחינתי. מובן שהיה נפלא אם זה היה ממשיך, אבל איפה שהמסע הזה היה - הוא היה מתנה".
"קיבלתי מהחוויה הזאת אישור משמעותי מאוד", הוא מוסיף. "כשקיבלתי ממנו את הדמואים עבדתי מאוד קשה כדי למפות את השירים, לתזמר אותם וכל זה, אבל גם לא היה לי מושג מה יקרה כשנגיע לאולפן. איך הוא יהיה? הוא ירצה לשנות דברים? אז פשוט החלטתי להתכונן בכל רמה שיכולתי לחשוב עליה, ואז כשנגיע לרגע, בתקווה הידע הזה יאפשר לי להשתחרר ולהיות בתוך הרגע. וכך היה. והוא היה פשוט כל כך מאושר ממה שהתרחש באולפן, וזה היה חשוב לי כל כך, גם בגלל שהשקעתי את כל העבודה הזו וידעתי שזה עניין גדול.
"כאדם, כשעבדנו הוא תמיד היה מאוד נוכח. הוא לא היה בטלפון או שום דבר כזה. כלומר, הוא עבד על מילים לפעמים אבל הוא היה נוכח. אפילו אם אני מקליט את הטייק החמישי של חלילית האלטו שנמצאת בתחתית של הקול אחרי שעשיתי את זה כבר שעה וחצי - הוא עדיין שם.
"דוגמה נוספת, התכוננו לעבוד על 'לזרוס' והפתיחה לא הייתה חלק מהדמו שבואי שלח לנו. אז אנחנו מאזינים לשיר ועובדים על רעיונות וטים לפבר, נגן הבס שלנו, פשוט מתחיל לפרוט את הדבר הזה, ודיוויד עומד שם ואומר, 'אני אוהב את זה, תמשיך לעשות את זה'. וזה הוביל ל—", מקאסלין מתחיל לזמזם ולהקיש באצבעו את הפתיח של "לזרוס".
"תחשוב על הגיל שלו, סוף שנות ה-60 לחייו. אנשים בשלב הזה היו עושים משהו של מיטב הלהיטים או רזידנסי בווגאס או מה שלא יהיה - זו כמובן לא האסתטיקה שלו", מוסיף מקאסלין. "והייתה גם האנושיות שלו. פשוט הרגשת שהרוח שלו חמה ונדיבה. היה לו חוש הומור מעולה. אני חושב שלכולם בלהקה שלנו יש חוש הומור טוב, במיוחד לטים, הוא באמת מוחצן ומתבדח הרבה, אז היה להם דיאלוג מתמשך שהיה מצחיק".
אמרת בעבר שהייתה לך ולבואי מערכת יחסים מדהימה. איך זה התבטא?
מקאסלין מנסה למצוא את המילים ולבסוף אומר: "אני חושב שבמובן מסוים, עבורי, הוא גם היה דמות אבהית. כזו שהייתה מאוד נוכחת, חיובית ומאששת. בגלל הרקע שלי עצמי, טראומת הילדות שלי, או איך שתקרא לזה, הייתה לזה משמעות גדולה מבחינתי, להרגיש את זה. במיוחד ממישהו שהיה אמן כל כך אדיר, שמגלם בו את העקרונות האלה, שתמיד חתרתי לעמוד בסטנדרטים שלו כאמן ולא לפחד לקחת סיכונים".
התחלת עם אבא שלך, נכון?
"כן, אבא שלי הוא מוזיקאי ג'אז. ההורים שלי היו גרושים אז הייתי רואה אותו פעם בשבוע. הייתי בן חמש או שש והוא היה אוסף אותי ומסיע אותי אל המקום שבו הוא היה מנגן במשך היום. זה היה בית משפט ישן במרכז סנטה קרוז, קליפורניה, ולי היה כיסא כזה על עמדת התזמורת והייתי פשוט יושב שם ומקשיב. ואז כשהתבגרתי קצת יכולתי להסתובב בחדר, אתה יודע. ובגיל 12 החלטתי לנגן. והייתי מנגן עם אבא שלי וזה היה נהדר, אתה יודע. כן, אבא שלי היה תומך גדול שלי, אבל זה היה מצב סדוק".
כפי שניתן להבין, מבחינת מקאסלין - החיים והקריירה מתחלקים ללפני דיוויד בואי ואחריו. "ההרגשה היא שזו חוויה שתישאר לנצח", הוא אומר. "למשל, בדיוק הייתי בדרכים לכמה שבועות עם אלביס קוסטלו והאימפוסטרז, וכשרק פגשתי לראשונה את האימפוסטרז ישבנו בחדר במלון לפני החזרה וכולם היו סקרנים לדעת על 'בלאקסטאר' ועל החוויה הזו. אני אסיר תודה על הסיפור הזה, זה סיפור שיימשך לנצח".
כמובן, המופע של "בלאקסטאר סימפוני" תורם להנצחה. הרעיון נולד כבר ב-2019 אבל אז נעצר בחריקת בלמים כשפרצה מגפה גלובלית. אבל, מקאסלין מתאר, ככה זה התחיל: "פנה אליי ג'ולס באקלי, שהוא מנצח בברלין, כדי לעשות פרויקט של המוזיקה שלי עם המטרופול אורקסטרה. היינו באמצע הפרויקט הזה, עשינו חזרות והתחלנו סיבוב הופעות, ובארוחת ערב אחת התחלנו לדבר על 'בלאקסטאר', ושיתפתי אותו שזו הייתה חוויה כל כך מיוחדת, ליצור את האלבום הזה, והוצעו לנו הזדמנויות להופיע עם המוזיקה אבל זה פשוט לא הרגיש נכון. אבל באותו אחר הצהריים עשינו חזרות על גרסה ל'ורשה', שיר של בואי שאני באמת אוהב, וזה נשמע כל כך נשגב עם העיבוד המלא של תזמורת האולפן - חשבתי: זו יכולה להיות דרך לעשות את המוזיקה בצורה שתהיה מרגשת ואותנטית לרוח של היצירתיות שדיוויד גילם".
איך המופע יישמע ביחס לאלבום?
"האסתטיקה של 'בלאקסטאר סימפוני' היא ליצור משהו חדש ולא בהכרח רק להיות תעתיק של 'בלאקסטאר'. אז הרעיון היה ש'בלאקסטאר' הוא נקודת היציאה, וכפי שאתה יכול לתאר לעצמך, יש איזון בתוך זה. כלומר, זו לא מוזיקה שאי פעם ביצעו אותה בהופעה, ואתה לא צריך להמציא מחדש את הגלגל עם השירים האלה, הם כל כך יפים. אבל יש רגעים שבהם אנחנו מותחים דברים, ונוספו דברים שהייתה תחושה שהם באותה רוח. בנוסף, אנחנו לא רוצים שזה יהיה מיטב הלהיטים. 'בואו תראו את בלאקסטאר ממש איך שביצענו אותו'. לא. כמה שירים שומרים על גוון דומה לגרסה המקורית, אבל אחד הדברים שכל כך מרגשים הוא שיש כאן תזמורת של 75 איש, והכוונה לא הייתה להפוך אותם למצע לא נוח של תווים שלמים מאחורינו", הוא צוחק.
אני דווקא אוהב את זה!
(ממשיך לצחוק) "אני יודע, אני יודע. זה מגניב, ברור שזה יכול להיות נפלא, אבל עבורנו - רצינו שהתזמורת תהיה ממש כלולה, משהו נוזלי עם השכבות האלה של מה שאנחנו עושים. אז זו הכוונה וזה גם הרבה יותר כיף עבורם לנגן כך".
החלק השני של המופע מורכב משירים מכל הקריירה של בואי. מה הנחה אותך בבחירת השירים?
"פשוט חשבתי על אילו שירים מרגישים מחוברים לאסתטיקה של האלבום הזה בשבילי. וגם - בגלל שידעתי שגייל אן דורסי היא חלק מהפרויקט הזה, אחת מהווקאליסטים העיקריים בהופעה, אמרתי שאנחנו חייבים לעשות את 'Life on Mars'. היא פשוט מדהימה בשיר הזה. זה נשגב.
"יש גם את 'The Next Day', הבלדה היפהפיה שדיוויד כתב, שתבוצע בישראל על ידי אסף (אמדורסקי, ע"י) - זה רק התזמורת ואסף ואני קצת אנגן. אז כן, זה היה תהליך של לבחור אילו מהם מקנים תחושה שהם יתאימו עם 'בלאקסטאר', מה משך הזמן של התוכנייה, איך אנחנו יכולים להתאים את זה…"
אתם משנים לפעמים את הרכב השירים בחלק השני?
"טוב, עשינו עד עכשיו רק את מופע הבכורה ועוד אחד, אז ביצענו את אותה הופעה פעמיים, אבל יש לנו כמה שירים שלא ביצענו ויש להם עיבודים, אז כן, אני חושב שזה ילך ויתפתח. מאחר שאנחנו מגיעים מרקע של נגני ג'אז אני כמובן חושב על זה, אבל אני גם רוצה לחכות שנתקרב לזה ואז נעשה כמה בחירות".
