אמנים, מאז ומתמיד, נוטים להחביא את עצמם בתוך היצירות שלהם. לפעמים הם נותנים לאמת שלהם לצוף מעל פני השטח. לפעמים הם מייפים את המציאות עם שכבה של שקר נוצץ. לפעמים הם מזייפים, לפעמים סתם חסרי מודעות. ה"אני" של חנן בן ארי קיים במוזיקה שלו מהרגע שהוא פרץ לתודעה הישראלית. למעשה, המילה הראשונה בסינגל הראשון שלו הייתה פשוט "אני".
הוא היה אז "ילד" בן 25 שתיאר את עצמו כצב ללא בית, שברח מהשאלות הקיומיות אל אמונה שלמה ופשוטה. היה בזה משהו מדבק מוזיקלית, אבל בדיעבד גם משהו בוסרי בטקסטים. "נסו לשמוע, נסו להקשיב, זה קצת קשה בתל אביב", הוא שר בשיר האחרון באלבום הבכורה שלו, וגרם לאנשים כמוני להירתע ממנו. היה לו גרוב שקשה היה להימלט ממנו, אבל המילים הזכירו לי את התהום הערכית מול התלמידים החכמים של "הציונות הלאומית", שתמיד מגיעה עם קורטוב התנשאות על "העגלה הריקה" התל אביבית. להם כל החוכמה והידע, ואנחנו הכופרים השטחיים.
לזכותו של בן ארי, הוא הבין את זה בעצמו, ואפילו די מהר. השיר "ויקיפדיה" מהאלבום השני, שנכתב במשותף עם קרן פלס, היה למעשה מתנת פיוס. השיר יוצא נגד דעות קדומות, כולל אלו שנקשרו לדמותו כזמר דתי שנולד וגדל בהתנחלות - אך אפשר היה לזהות בו גם עקיצה עצמית על הדרך שבה הכליל את התל אביבים בעבר. השיר בעצם הציע עסקה למאזינים: בן ארי ביקש שלא נכלא אותו בכלוב של סטריאוטיפים, והוא יחזיר לנו באותו מטבע. הוא לא רצח את רבין, אנחנו לא תינוקות שנשבו. זה דיל שאפשר היה לחיות איתו בשלום, בעיקר כי הלחן היה פשוט כל כך יפה ואיכשהו, בתוך פחות משנתיים, כישרון השירה של בן ארי קפץ בכמה מדרגות.
מאז, רכבת היצירה של חנן בן ארי פשוט לא עוצרת, עם המנוני ענק שכבשו את הציבור הישראלי כולו והפכו אותו לאחד האמנים הכי פופולריים במדינה - מכל המגזרים. כל מי שהיה בהופעות שלו בשנים האחרונות יכול היה לראות את זה. הקהל מורכב מחילונים, דתיים, מזרחיים, אשכנזים, מבוגרים, צעירים וכל מה שבאמצע. ממש לא קהל טיפוסי של "מוזיקה אמונית" אלא יותר שילוב של הקהל של שלמה ארצי, קרן פלס, ריטה ואביתר בנאי. נראה שהוא משתפר מהופעה להופעה ומצליח לגעת בכל אדם בקהל (לעתים קרובות, גם פיזית). הוא צוחק על כך שיש אנשים שכבר הפכו למנויים בהופעות שלו. מגיעים פעם שלישית, חמישית ועשירית. זה בגלל המוזיקה, אבל כנראה גם משהו מעבר.
המשהו מעבר הזה הוא אותו "אני" שבן ארי חשף החל מהשיר הראשון שלו, ומאז המשיך להציג אותו בגאווה מול הקהל שלו תוך כדי שהוא מתחבט בשאלות אמוניות וקיומיות בלי פילטרים. זה מה שהופך אותו לבן חורג לאנשי הפופ הדתי שמהללים את האמונה, אך לא מעזים לחקור אותה. הנוכחות של אלוהים בשירים שלו בולטת, אבל לעולם לא שטחית, אלא כאמצעי לחקר העצמי. הכנות שלו הופכת אותו לייחודי. לא עוד מתנחל מזמר, בטח שלא "גשר בין המגזרים", אבל גם לא באמת חלק מתרבות הרוקנ'רול, אם בכלל עוד קיימת כזאת. הכנות שלו הופכת אותו לפגיע, ועוזרת לו לגעת בעוד לבבות שחולקים איתו את המסע הלא פשוט הזה שנקרא "חיים".
סיבוב ההופעות החדש של בן ארי, שמלווה את יציאת אלבומו השלישי "יש כאן יותר מזה", נפתח באולם שנבנה בדיוק למידותיו. מצד אחד, אחד מהאמנים הכי מושכי קהל בישראל. ומצד שני, אמן במה שחייב להיות קרוב לקהל שלו כמו שנרקומן זקוק לסם. הוא גם יכול היה בקלות למלא את פארק הירקון, אבל "האני" שלו היה צריך משהו אחר. ייחודי. 7,400 אנשים נכנסים בחלל שנבנה במיוחד בשבילו בביתן 2 באקספו בתל אביב. במה אחת גדולה ולפניה יציע עמידה מעורב, ועוד במה אחת קטנה בלב הטריבונה המרכזית והצפופה. המטרה: שכל אחד שהגיע למופע יזכה להרגיש קרוב אל האמן. בשש ההופעות שיתמלאו שם יהיו למעשה יותר אנשים מאשר בהופעה גדולה אחת בפארק הירקון, אך באינטימיות גדולה יותר. מעטים האמנים שמשקיעים כל כך בחווית הצפייה של הצופים בהופעה שלהם. זו עוד הוכחה שבן ארי לא כאן לטווח קצר כדי לעשות כסף, אלא כדי לבנות לעצמו קהילה של ממש.
ההופעה מתחילה עם "עטלף עיוור" הקודר והאישי מתוך האלבום האחרון. והנה שוב המילה הזאת "אני", שפותחת את השיר הראשון. "אני אינני מי שהייתי, מי שהכרת", הוא שר, וקצת מתכתב עם השיר שפותח את האלבום הראשון שלו, שגם מתחיל באותה מילה: "אני חושד שנעשיתי בינוני, דווקא אחרי שכבר חשבתי שאני מתעלה באופן לא זמני".
החיפוש אחר האני של בן ארי נע בין הפילוסופי לדתי. פעם הוא היה חלק ממשחק מילים הומוריסטי. היום, כאבא לשבעה, הוא לא מתבדח על דברים כאלה. בריאיון לרן בוקר ב-ynet בן ארי סיפר שבשנתיים האחרונות, דווקא בשיא הצלחתו, הוא חש "גאות ושפל בנפש… חרא זאת מילה יפה". את התקופה הקשה הוא תיאר כ"מוניטור שמראה קו ישר".
בשיר זה אותו "אני", אבל שונה. "הילד שהיה בי מת מזמן", הוא שר על רגעי השבירה. בהופעה הוא יספר שהוא יצא מהתקופה הקשה הזאת בזכות האמונה באלוהים. אני מאמין שהוא מאמין בזה - אבל אני גם מאמין שאת האמת העירומה שלו הוא חשף בצורה יותר אותנטית במוזיקה. "כותב בלילה שיר, זה מנקה ממני עצב". זה לא אלוהים כתב, זה הוא.
החיפוש אחר "האני" של חנן בן ארי מגיע לשיאו באלבום האחרון בשיר "אחריך" ממנו הוא ביצע בהופעה רק חלק קצרצר. השיר מתאר התכנסות של היוצר אל תוך עצמו, תוך התרחקות מהאל. בשיאו משולב משפט מהשיר "אייכה" של שולי רנד. המילה הזאת, שנשמעת ברחבי גן עדן בסיפור הבריאה, מופיעה בפעם הראשונה בה יצור אנושי נאלץ לברוח ולהסתתר, אפילו בלי להבין למה. תשובתו של האדם הראשון: "ואירע כי עירום אנוכי ואחבא", מציגה אותו לא רק כערום פיזית אלא כבודד בעולם, חסר דרך ומקום - גשמי ורוחני.
הבחירה לצטט דווקא את המילה הזאת, ודווקא משיר של שולי רנד, לא יכולה להיות מקרית. כמו בשיר "אביתר" שמתאר את הקנאה של בן ארי באביתר בנאי ש"גילה את אלוהים באמצע החיים, ככה, באמת, לבד", בעוד הוא נולד "עם אלוהים בכיס". שולי רנד, עוד חבר של כבוד בברנז'ה עם עיניים יפות שחזר לחיק השכינה, מבהיר לבן ארי כמה הוא בודד במסע שלו בחיפוש אחר תשובות. לא משנה כמה בולטות הציציות של אביתר וכמה ארוך הזקן של שולי, הם תמיד יישארו "משלהם". בן ארי לא מרגיש בנוח לא איתם ולא איתנו. בדיוק כמו האדם הראשון שנגס מפרי הדעת, הנפש שלו מתייסרת אחר מענה לשאלה שטרם נשאלה. בן ארי כל כך עסוק בחיפוש אחר ה"אני", שהוא טרם התחיל לברר מי ה"אנחנו" שלו.
המופע הנוכחי של בן ארי כולל שירים מכל התקופות, בסימן "דע מאין באת ולאן אתה הולך". הגרוב הכיפי והמדבק של "חולם כמו יוסף" מעיף את האולם המאולתר לאוויר, ואין דרך לא להתחיל לרקוד כשהפזמון של "אם תרצי" מתחיל להתנגן, כך גם ב"החיים שלנו תותים" שכרגיל מקבל חיים חדשים בהופעה - אבל ההמנונים הכיפיים האלה מרגישים לפתע כמו אתנחתאות משמחות בתוך סשן טיפולי בהשתתפות 7,400 לבבות.
כשבן ארי עובר אל הבמה הקטנה שבאמצע האולם, הוא לא מלווה במאבטחים - אלא פשוט מזנק לו בקלילות אל תוך המעריצים וחולף דרכם אל הצד השני. גם זה מצריך אמונה. הלהקה לא שם כדי להוריד ממנו את העומס, והוא פשוט חשוף כולו בלב הקהל שלו. קשה להתעלם מהרגע הזה, העירום כל כך. כשהוא מבצע בלב האולם את "אמסטרדם" שפותח את האלבום האחרון הוא מבקש מהקהל לשיר איתו את "הקטע שאני מאבד בו אוויר", אבל הקהל לא בדיוק מבין את תפקידו. זה אירוני במיוחד בשיר בו הוא מספר שהוא מחפש חבר שלא נבהל, שירים אותו כשהקהל יחליף אותו והמזל ינטוש אותו.
בין אם זה תקראו לזה מזל או אלוהים, מה שזה לא יהיה שמחזיק את חנן בן ארי כאחד האמנים המבצעים הכי מעניינים בישראל עדיין עובד. העובדה שהאלפים שרו איתו את הלהיט החדש "חוץ מכדורגל" כאילו מדובר בהמנון שרץ כבר שנים באולמות בישראל רק מזכיר את הכישרון של בן ארי, שיחד עם שותפו המוזיקלי תומר בירן, הפך לבית חרושת של להיטי פופ קליטים, בלי לוותר על עומק מוזיקלי.
השיר כל כך קליט, שכמעט קל להתעלם מכך שהוא כולל המון כאב. "הכל הבל כרוך בסבל", "אתה מטופל שנים ואין תפנית", "אתה חווה עכשיו כאב שלא חווית עוד כמוהו", "הבור ריק ואין תחתית" ואולי המשפט הכי כואב: "לך תזכור שפעם התרגשת כששרת". ברקע יש תמונות מרגשות ממגרשי כדורגל, והקהל שר בהתלהבות את הלהיט התורן - בזמן שכולם מתעלמים מהזעקה לעזרה שעולה מהשיר. בתוך כך, בתור מי שאוהד את אותה קבוצת כדורגל כמו חנן, אני יודע שהרגשות שעלו לו ממשחק הכדורגל בשנים האחרונות היו בעיקר של עצבים.
המציאות המסוכסכת של ישראל 2023 לא חדרה אל תוך האולם הממוזג. בעוד יש אמנים שמדברים על פוליטיקה בהופעות, בן ארי, קונצנזוס נדיר של ימין ושמאל, מתרחק מהנושאים הפוליטיים הלוהטים כמו מאש. בדיוק כפי שלא מצפים ממנו להופיע עם אישה (געוואלד!), כך גם לא מצפים ממנו משום מה להגיד מילה על "המצב". לוקסוס קצת משונה, כשמדובר באמן מיינסטרים עם קהל מעריצים ענק. כנראה שזה דבר אחד לשיר את "אמא אם הייתי" שמדבר על חזרה לגוש קטיף, ודבר אחר לדבר על הדברים שאשכרה מתרחשים כרגע במדינה.
מצד שני, אפשר להבין אותו. אין שום דבר שהוא יכול להגיד בנוגע למצב הפוליטי בישראל שלא יפגע בחלק מסוים מהמעריצים שלו. זה לא אומר כמובן שהוא אדיש למצב. "כל מה שקורה ברחוב קורה גם בי", הוא מספר בשיר "אמסטרדם". מתחשק לנער אותו ולבקש ממנו להרחיב, אבל באותה מידה גם מתחשק לתת לו חיבוק ולשקר לו שיהיה בסדר, כמו שאנחנו משקרים לילדים קטנים ואומרים להם שכשהם יהיו גדולים כבר לא יהיו מלחמות.
לרגעים זאת הייתה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בישראל בשנים האחרונות, לרגעים היא הייתה הכי מעצבנת. כשבן ארי עוצר באמצע "אמן על החיים" ומזכיר את הילדה שנולדה לו השבוע (מזל טוב!) והוא מספר כי הוא אחז בתינוקת הקטנטנה שנולדה חודש לפני הזמן ושאל את עצמו: "לאיזו מדינה אני מביא אותה?". בן ארי לא עונה. אם יש לו ביקורת לגבי ההתנהלות במדינה, הוא שומר אותה לעצמו. במקום, הוא נושא תפילה ש"הילדים של כולנו יגדלו במדינה שהם יוכלו להיות מי שהם רוצים". זה המשיך לעוד אוסף של קלישאות שמהונדסות כך שהן לא יפגעו חלילה באף צד. הקהל מחא כפיים והצטרף ב"אמן" כשבן ארי דרש זאת מהם, אבל מעבר למילים המתוקות לא הייתה שם שום אמירה. למען הסר ספק, הבריחה הזאת מאמירה ברורה משרתת צד אחד במשוואה. וכן, יש צדדים, גם אם חנן לא רוצה לשמש כגשר ביניהם.
זכותו כמובן לא להפוך את ההופעות שלו לבמה פוליטית, להבדיל למשל ממה שעשה שלומי שבן באותה הופעה מפורסמת בבית האופרה. אפשר להבין אותו, אבל אפשר גם להתאכזב דווקא כשמדובר ביוצר כל כך רגיש, שללא ספק יודע להתבטא בצורה חכמה. זה בולט בעיקר לאור העובדה שיש ציבור שלם שאוהב את המוזיקה של בן ארי, אבל גם מתפתל בחוסר נוחות כשהוא שר על בית המקדש השלישי. ציבור שמאמין שלהתפלל למען הילדים זה ממש לא מספיק. למעשה, התפילות האלה (ועוד בפקודה) הן חלק מהבעיה בעיני חלקנו, והמדרון הזה מוביל בדיוק למצב בו הילדים של כולנו לא יוכלו להיות מי שהם רוצים במדינה הזאת. כשאנחנו שואלים "אייכה?", אנחנו לא מבקשים לדעת רק איפה הוא נמצא פיזית, אלא גם האם הוא איתנו, או נגדנו.
השיר האחרון בהופעה היה גם זה שחותם את האלבום האחרון, שיר הנושא "יש כאן יותר מזה". המעריצים הוותיקים מכירים את השיר בגלגולים שונים שלו מהופעות קודמות, והוא אכן ניצב על הצד האופטימי יותר בספקטרום הלירי של בן ארי. כל כך אופטימי שבכניסה לאולם חולקו לצופים צמידים שחורים עליהם חרוט שם השיר בכתב ידו של חנן, לצד חתימתו הצנועה. למרות שלא מתייחס ישירות לאלוהים כמו הרבה מהשירים האחרים, זה אחד השירים הכי דתיים בהופעה. שיר שמחפש משמעות לחיים ולמוות. מין גרסת מראה להמנון האתאיסטי של טים מינצ'ין על קבלת הגוף הגשמי שלנו, כי גם אם הוא לא מושלם, זה מה יש. בן ארי לא מסתפק בזמני הזה, הנידף, ומבטיח שיש כאן יותר מזה. מילת המפתח היא "כאן". הוא לא מבקש מאיתנו להאמין בעולם הבא, בגן עדן, בשדים או ברוחות, אלא פשוט דורש לא להסתפק בדלות הרוח של העולם הזה. גם אם הוא לא קצבי או קליט כמו ההמנונים המוכרים, זו הייתה בחירה מופלאה לסיים את המופע עם השיר הזה.
חנן בן ארי לא מתחמק מלשים את "האני" שלו במרכז היצירה שלו, והפך בין השאר בזכות החשיפה הזאת לאחד האמנים הכי מצליחים בישראל. הוא חושף את הנפש שלו בתוך המוזיקה שלו, ומצליח להתייחד עם אלפי נשמות כיחידה דבוקה אחת, באמצעות אחד הדברים הטהורים היחידים ביקום: מוזיקה חיה. את זה, הוא הוכיח אתמול שוב ושוב, הוא עדיין עושה יותר טוב מכמעט כל אחד אחר בישראל.