ליהודים יש את התנ"ך, למוסלמים יש את הקוראן, להינדים יש את הבהאגאוואד גיטה. כתבי קודש שהם הרבה יותר ממילים. לחובבי הרוק יש את "רפסודיה בוהמית" של קווין. טקסט קדוש שנכתב על ידי נביא בדמות אדם, שכמו הרבה דמויות כאלה נלקח מאיתנו בגיל צעיר בנסיבות טראגיות. אמש, בבית האופרה בתל אביב, הוקרן על הבמה קטע הפתיחה של השיר, בביצוע המקורי של פרדי מרקיורי. לאט לאט, כל 1,700 הצופים באולם המלא החלו להצטרף לשיר, כמו בתפילה חרישית. זה היה מצמרר כמו שזה היה צפוי. אי אפשר לעמוד בפני המילים האלה. אי אפשר לעמוד בפני השיר הזה. זאת הסיבה שאמני ענק כמו הארי סטיילס וגרין דיי בוחרים לפתוח את המופע שלהם גם היום עם ביצוע מוקלט של השיר, וגורמים לקהל של עשרות אלפי אנשים ביציעים לחמם את הגרון לפני ההופעה שלהם.
אלא שקווין היא הרבה יותר מהשיר הקדוש הזה. מדובר באחת הלהקות הנערצות בהיסטוריה, ובצדק, עם עשרות להיטי ענק שדורות של אוהבי מוזיקה גדלים עליהם כבר 50 שנה. זאת הסיבה שההופעה של אדם למברט ממלאת אולמות ואצטדיונים ברחבי העולם. אנשים מוכנים להסתפק אפילו בחיקוי דהוי של המקור, העיקר להיות לרגע חלק מהסצנה המוזיקלית הנהדרת הזאת, שהלכה לעולמה יחד עם פרדי מרקורי בתחילת שנות ה-90, אך מסרבת למות. המחזמר "We Will Rock You", רץ ברחבי העולם כבר למעלה מ-20 שנה, בדיוק מאותה סיבה.
בשנת 2005 הגעתי לראשונה בחיי ללונדון. בערב הראשון שלי בבירת אנגליה הלכתי לתיאטרון הדומיניון בווסט אנד, וצפיתי במחזמר "We Will Rock You". ההצגה רצה באותו זמן כבר שלוש שנים והצליחה מאוד מסחרית, אך נקטלה בביקורות לאור סיפור המסגרת המטופש שעוטף את השירים המושלמים של להקת קווין. הביקורת הכי קיצונית הייתה בצהובון "הדיילי מירור", שם קראו להוציא להורג את יוצר המחזמר, בן אלטון. עברו 18 שנה, ואני עדיין זוכר שלא הבנתי איך אפשר להתלונן על שעתיים כל כך כיפיות.
הביקורות הקשות לא פגעו בהצלחה המסחרית של המחזמר, שעלה מאז עוד חמש פעמים בלונדון, וגם זכה לגרסאות שונות בין השאר בארה"ב, קנדה, ספרד, רוסיה, גרמניה, שוויץ, אוסטריה, איטליה, שבדיה ודרום אפריקה. ההפקה שעלתה אמש בישראל ל-18 הופעות, כוללת את הסולנים (המצויינים) שהופיעו בהפקה הדרום-אפריקאית. בכל מקום בו המחזמר יגיע יגידו את אותו דבר: העלילה מטומטמת, אבל למי בכלל אכפת כשהמוזיקה של פרדי מבוצעת בצורה כל כך כיפית?
יש לציין כי הפער בין המוזיקה לבין הסיפור אכן צורם, ודרושה לא מעט התאמת ציפיות לפני שמגיעים לתיאטרון. בניגוד למחזמר "מטילדה" שהגיעה לאחרונה לארץ הישר מהווסט אנד, לא מדובר באיזו יצירת מופת בימתית מקורית, אלא במחזמר להיטים. שירים שכולם ממילא מכירים, שנדחסים בתירוצים שונים ומשונים לתוך עלילה לא חשובה.
סיפור המסגרת שכתב בן אלטון סביב שירי להקת קווין מגוחך, ובעיקר לעוס. אגדת סייברפאנק קלאסית שמתכתבת עם יצירות כמו "1984", "מטריקס", "בלייד ראנר" ובעיקר עם "2112" של להקת "ראש" הקנדית. אחת הבעיות המרכזיות של המחזמר היא שלא ברור אם המטרה שלו היא לעשות הומאז' אוהב ליצירות האלה או פארודיות עליהן.
העלילה מתרחשת בעולם פוסט-אפוקליפטי בו מוזיקת רוק יוצאת מחוץ לחוק ואזרחי העולם המסכנים יכולים לשמוע רק מוזיקת פופ אלקטרונית, או כפי שהיא מכונה במחזמר: "חרא". בעולם הזה, חבורת מורדים מנסה למצוא את הגיטרה האחרונה בעולם כדי להחזיר עטרה ליושנה, תחת עיניו של האח הגדול שמנסה למנוע מהם את זה. אה, ובתוך כל זה מתפתח גם סיפור אהבה, כדי שיהיה תירוץ להכניס כמה מהשירים הנוגים יותר של קווין.
סיפור המסגרת בתת-הז'אנר של מחזמר ג'וקבוקס הוא לעתים רחוקות מכשול בדרך של המעריצים לתיאטרון. "מאמא-מיה" הפך לסנסציה עולמית בגלל השירים של אבבא, ולא בגלל משולש האהבה הרומנטי שבמרכז העלילה. גם "מרי לו" הפך ללהיט מקומי בזכות להיטיו הגדולים של צביקה פיק, ולא בגלל, ובכן, משולש האהבה הרומנטי שבמרכז העלילה. וכך גם את "We Will Rock You" יש לשפוט לפי הבחירה בשירים של להקת קווין, והביצוע שלהם.
המחזמר כולל כביכול 24 שירים של קווין, אם כי ראוי לציין שבספירה נכללים גם שירים מהם מבוצעים שורה או שתיים, או אפילו רק קטע אינסטרומנטלי. כך למשל "Bicycle Race", "Flash", "Innuendo", ו-"Don't Stop Me Now" מופיעים כביכול בהצגה, אבל בעצם מדובר בטיזינג. גם הלהיטים "Play the Game" ו-"Love of My Life" שהיו בהפקה המקורית שראיתי בלונדון נעדרו אתמול מבית האופרה, כנראה עקב שינויים שבחרו לעשות במחזה במהלך השנים.
בין השאר אפשר גם לתהות לאן נעלמו להיטי ענק של קווין כמו "The Show Must Go On" האופראי שכל כך מתאים לסוגת מחזות הזמר, כשלמחזה כן הגיע שיר יפה-אך-זניח כמו "No One But You", שהוקלט על ידי שורדי הלהקה, כמה שנים לאחר מותו של פרדי. כמו כן, "Headlong" החביב-אך-נשכח מופיע משום מה פעמיים ללא הצדקה אמיתית מעבר לעצלות.
ואחרי כל הטענות האובייקטיביות האלה, צריך להגיד, כל הזדמנות לשמוע את הלהיטים הגדולים של קווין היא סיבה למסיבה. הסולנים הדרום-אפריקאיים הפתיעו לטובה, עם דגש על התפקידים הראשיים של סקרמוש (ניקולט פרננדס) וגלילאו (סטיוארט בראון) שאמנם לעולם לא יהיו פרדי מרקיורי אבל שילוב הכוחות ביניהם יוצר קסם בימתי אמיתי, וכמה ביצועים מצמררים, כך למשל ב-"Who Wants To Live Forever" שהפך לדואט עוצמתי. גם באדי (טיאן ראוטנבך) והקילר קווין (לונדיווה דאלמיני) נותנים תפקידי שירה חזקים, ובעיקר מוסיפים הרבה הומור לעלילה - דבר כל כך הכרחי כשהסיפור כל כך מטומטם.
בשורה התחתונה מדובר באירוע חובה לכל מעריצי קווין, ויש הרבה כאלה בישראל, אך יש להגיע אליו לאחר תיאום ציפיות. מדובר בשואו גדול, שמבוצע בצורה מיטבית (כולל כמה התאמות לקהל המקומי שלא אחשוף מטעמי ספוילר), שעטוף בהרבה מאוד הומור דלוח ועלילה שלא פעם מעליבה את האינטילגנציה. איך סיכמה זאת אשתו של חבר: "זאת ההפקה הכי טובה שראיתי בחיים, אבל עם עלילה של הצגה של דוד חיים ומיכל הקטנה".