וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"היעלמות", איזבלה בוסי פדריגוטי

3.7.2006 / 6:21

פאולו, איש צעיר ואהוב, נעלם יום אחד ללא סיבה נראית לעין. פרק ראשון מתוך ספרה של הסופרת האיטלקיה

פתאום מצאתי את עצמי במוקד ההתעניינות. בתוך שבוע התגשם הדבר שביקשתי לשווא במשך שנים: הפכתי לארוסתו הרשמית. אנשים באו לבקר, צלצלו, כתבו. דיברו אתי וחקרו אותי. בכבוד, בעדינות, בהקשבה דרוכה, בחמלה, ואחר כך בעיקשות, בקוצר רוח ובחשדנות. בלחץ גובר, ואפילו באלימות מסוימת.
לא ייתכן שאינך יודעת. את חייבת לגלות לנו מה ידוע לך. איך ייתכן? האם לא הכרת אותו ל?פנ?י ול?פ?נים? האם לא היית קרובה אליו יותר מכל אדם אחר? האם לא נפגשת אתו יום-יום? הוא בוודאי סיפר לך, לא ייתכן שלא סיפר לך. היית צריכה להבין. או לפחות לנחש.
דיברו על אינטואיציה נשית, על תחושות הלב, על שפת הרגש: כך דיברו אלה שגילו מעט מאוד רגישות, בעיקר כלפ??י. זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא היה לי חשק לבכות.
הוא ודאי גילה לך את המצוקות שלו, את בעיותיו, פחדיו, כוונותיו – הרי הייתם מאורסים! נסי לחשוב, להיזכר באיזו מילה, באיזה פרט, ברמז כלשהו. לא ייתכן שאינך יודעת דבר. את צריכה להתאמץ, חייבת להתאמץ.
הם תוקפים אותי וכועסים עלי, לא רק מפני שאינני יודעת דבר, אלא גם מפני שרואים בי איכשהו אחראית למה שקרה. אולי הייתה ביניכם איזו מריבה, סכסוך, ויכוח. אולי הייתה אי-הבנה או קרתה תקלה כלשהי, אחרת אי-אפשר להבין. פאולו לא היה מעולם טיפוס שעושה הפתעות.
אבל בעצם אינני יודעת דבר. הייתי המומה, נותרתי בלי מילים. אינני תופסת, אין לי הסבר. אני מבולבלת, וגם כועסת: מה הוא חשב, איך העז לעשות לי דבר כזה? אם העניין הזה לא ייפתר במהרה, תתווסף למועקה גם החשש שהיתלו בי. אני שונאת מצבים כאלה. בתחילה העמדתי פנים שאני בסוד העניין, אבל אחר כך לא החזקתי מעמד וירדתי מזה. בעיניהם זה נראה כשינוי גרסה, והם עדיין משוכנעים שאני בעצם יודעת, אבל מסתירה.
הוא נעלם לפני שבוע. יצא בבוקר ולא חזר בערב – לא לביתי ולא לביתו. הוא לא התקשר ממשרדו כפי שנהג לעשות, וגם אני לא התקשרתי כי אני רגילה שהוא מתקשר. כל הלילה חיכיתי בסבלנות – וכעסתי, כי חשבתי שהוא מבלה עם אחרת. במשך שעות העליתי בדמיוני גיפופים, נשיקות, חיבוקים, כמו אלה שלי, אבל שונים, אולי נועזים יותר ומפתים יותר, במיטה כמו מיטתי, אבל שונה ממנה, זרה, שנואה.

בבוקר ניגשתי לביתו ופתחתי את הדלת במפתחות שנתן לי. לא הופתעתי למצוא את הבית ריק למחצה – רק מיטה, שידה, שני כיסאות, שולחן כתיבה, מקלט טלוויזיה וארונות קיר, ובמטבח כמה צלחות וספלים. ידעתי שלקראת תום חוזה השכירות של דירתו והמעבר לדירה שלי, המלאה וגדושה רהיטים, כבר החזיר לאמו את רוב הרהיטים שלו. ואף על פי כן, מראה דירתו הערומה והמוזנחת היה מדכא. היה רושם כאילו ננטשה מזמן, ולא רק אתמול. היא הייתה דמומה, מאובקת ועלובה, ואני הוספתי לעליבות ולאי-סדר כשחיטטתי בארונות ומתחת למיטה, בשידה ובמגרות המטבח, בסל הניירות ובפח האשפה. חיפשתי מכתב, פתק, דף שנתלש, סימן ליד מודעה בעיתון, רישום, רמז כלשהו שייתן לי קצה חוט למחשבתו של האיש שיצא משם.
הסתובבתי כסהרורית בשלושת חדרי הדירה, ספרתי שוב ושוב את החליפות התלויות בארונות ואת החולצות המקופלות על גבי המדפים, מתאמצת לזכור מה חסר, כמה חסר. לשהות בדירתו של אדם שנעלם זה כמו לשהות בביתו של מת. אפשר אולי לגלות פנים שונות מאלה שהכרת, למצוא פיסות חיים, סודות עתיקים, או לחשוף חולשות או בושות. אבל אני לא גיליתי דבר, לא סוד ולא בושה – רק היעדרות ארוכה, כאילו הלך מכאן לפני חודשים רבים, כאילו הפצע של היעלמותו כבר הפך להרגל, כאילו כבר הגליד.

השוערת, כמובן, לא ידעה דבר, וגם לא זכרה מתי ראתה אותו בפעם האחרונה. לפני יומיים? שלושה? את יודעת, האדון הדוקטור חוזר הביתה מאוחר, אחרי שאני עוזבת. ובבוקר אני לא תמיד רואה אותו. אם אני שוטפת את המדרגות באגף השני של הבניין או שופכת את האשפה או מחלקת את דברי הדואר, אינני יכולה לדעת מי נכנס ומי יוצא. בזמן האחרון הוא היה נכנס ויוצא הרבה, כי רצה לעבור דירה: היה מוציא חפצים בארגזים ובחבילות. אבל מה קרה? נעלם? לאן הלך? אולי קרתה לו תאונה. אלוהים ישמור, האדון הדוקטור, איש כל-כך מנומס, חביב, איש נחמד...
תאונה – כן, זאת אפשרות. אחרי שגמרתי לדמיין אותו עם נשים אחרות במיטות אחרות התחלתי לחשוב שהוא מת או פצוע, ואולי נטוש במקום קרוב, אבל רחוק. מדוע הטלפון הנייד שלו תפוס כל הזמן? אולי נשבר, נתקל בקיר, נמחץ על ידי מכונית, נפל למים עמוקים. אבל אין סימן ממנו בבתי החולים, ולמרבה המזל גם לא במכון הפתולוגי. במשטרה ממשיכים לשאול אותי, מתעקשים אתי, כי אני ארוסתו, ולכן הייתי אמורה להכיר אותו היטב, הייתי קרובה אליו, הכרתי את הרגליו.

אני שוברת את ראשי. חוזרת ובוחנת את העובדות הידועות. מכוניתו, המכונית הקטנה הצהובה, עומדת במקומה בחניון; את המפתחות מצאתי בדירתו, בכיס המקטורן התלוי בפרוזדור; חשבון הבנק – כך אמרו לי במשטרה – נמצא אף הוא, אם כי הסכום אינו גדול. אינני יודעת כמה הרוויח, הוא מעולם לא אמר לי, ואין לי מושג מה עשה בכספו. היה לי רושם שהוא חי ברמה גבוהה למדי. לפעמים יצאנו לחופשה, ערכנו כמה טיולים, אבל אינני יודעת אם הוציא את כספו על דבר מסוים. עניין הכספים נשאר תמיד נושא סודי, שעליו הוא סירב לדבר. אני מניחה שהעביר כסף לאמו ולאחותו כדי שיוכלו לתחזק את הבתים שלהן. אני משערת כך, כי פעם או פעמיים נראה שנקלע למצוקה וביקש שאעזור לו. אולי יותר מפעמיים.
בכל זאת המשטרה מצאה בחשבונו רק שלושה מיליון לירטות, וזה מעט מדי. לא ייתכן שזה היה כל הונו, אף כי לפעמים הבחנתי שהיה במבוכה כשנדרש לשלם – במסעדה, בנסיעה או בקנייה של מכשיר חשמלי או של מתנה יקרה. זה לא נראה כביטוי של קמצנות, אלא כהיסוס, כאילו ערך בינו לבינו חישובים כדי לוודא שהוא יכול לעמוד בהוצאה. אחר כך היה מתנער ומשלם בבטחה, בלי לומר מילה, כמו ביקש להשכיח את רגע ההיסוס. אני חשבתי שזה היה פרי של חינוך ספרטני, של הרגלי חסכנות מושרשים במשפחתו, שלא לקנות אלא את מה שנחוץ באמת.

אני חשה שגובר בי המתח, כי נדמה לי שאני יודעת עליו אך מעט, וכעת עולות בי המון שאלות שלא שאלתי אותו, ואולי לא אוכל לשאול עוד. מציקה לי במיוחד חידת הכספים. לא ייתכן שיש בבנק רק שלושה מיליון לירטות, בוודאי יש יותר. במשטרה אומרים שלא, אבל אני אומרת שחייב להיות. הוא דיבר על קניית דירה במועד כלשהו, ביקר בכמה סוכנויות נדל"ן, אמר שכבר הלך לראות כמה דירות. אבל מי שברשותו רק שלושה מיליון אינו הולך לראות דירות. המחשבות האלה מפחידות אותי, כי אולי הסתיר כספים ואגר אותם בחשאי. לשם מה? כדי לחיות במקום אחר, כדי להימלט עם מישהו או אולי כדי להתחמק ממישהו? אבל ממי רצה להתחמק, אם לא ממני? הוא לקח אתו את כל התעודות שלו – תעודת זהות, כרטיסי אשראי, רשיון נהיגה, דרכון. כך לפחות נראה, כי איש לא הצליח למצוא אותן. האם כל זה היה מתוכנן או מקרי?
ושמא נחטף? במשטרה לא חושבים כך, אבל חטיפה הייתה יכולה לספק הסבר לכל העניין: לטלפון הנייד המקולקל, למכונית שנשארה בחניון ואולי גם לכסף החסר. כן, אפשר בהחלט שנחטף. אבל אולי זהו רק הפירוש שאני מעדיפה. לפי שעה איש לא העלה דרישות, איש לא פנה למשפחתו או אלי כדי לדרוש כופר. אבל עבר רק שבוע מיום שנעלם, והרי ידוע איך נוהגים החוטפים. אך במקרה זה הם בוודאי טעו, כי נראה שלמשפחתו אין כסף רב. יש להם בית ישן, כמה מגרשים, כמה רהיטים בעלי ערך, אבל נדמה לי שזה הכול. מוטב כך, סימן שימהרו לשחרר אותו.

מנקרת בי מחשבה טורדנית: האם לקח אתו בגדים, מזוודה, תיק, או השאיר הכול בבית? חזרתי לשם מדי יום כדי להסתכל ולבדוק, כי אינני מוצאת את רגלי ואת ידי ואינני מצליחה לסדר את מחשבותי. אילו בגדים היו לו? אני זוכרת מקטורנים בצבע תכלת, הרבה זוגות מכנסיים אפורים, מכנסי ג'ינס, חליפות כהות, סוודרים, חולצות יפות, הרבה חולצות והרבה עניבות. אבל בו בזמן נדמה לי שאינני זוכרת דבר ומתבלבלת בין הבגדים שלו לבין אלה של אנשים אחרים. את הבגדים שמצאתי בדירתו – מקטורנים, סוודרים ועניבות – לא הצלחתי לזהות, כאילו היו שייכים לאיש זר. אולי היו אלה בגדים ישנים שלבש לפני שהכרנו, כי הם לא אמרו לי דבר. לכן אני מתענה – וגם אחרים מענים אותי – מפני שאינני מסוגלת לקבוע אם חסר משהו בדירתו או אם הכול נשאר

אם אכן נעלם מיוזמתו, הייתכן שלא השאיר לי מכתב, פתקה, מסר, מילה או שתיים, ולו מתוך נימוס? אני חוזרת ושואלת את עצמי, וגם קרוביו שואלים אותי. אף השוטרים חוזרים ושואלים, ונדמה לי שאני מבחינה בעיניהם בתמהיל של עוקצנות, של חוסר אמון ושל חמלה: איזו ארוסה זאת – הם בוודאי תוהים – שבורחים ממנה בלי לומר מילה, בלי להשאיר לה אפילו מכתב פרדה?
אני חשה שבוחנים אותי כדי לגלות את סיבת הבריחה – תוהים שמא אני מסתירה מתחת לשמלה רגל מעץ או צלקת כתומה החוצה את גופי מצד לצד; אם השדיים שלי, המרשימים למדי, אינם למעשה ריקים ונפולים; אם יש לי שיניים תותבות או אולי פאה נוכרית; ואולי אני מכשפה, רודפת גברים, מרעילה בארות, קנאית חסרת תקנה, חולת נפש, טורדנית, אובססיבית או סתם חסרת מזל, על אף המראה הסביר, הטוב למדי ואפילו נאה שלי, עורכת-דין צעירה, מאוזנת, אינטליגנטית ומבריקה.
קראתי רומן שבו מסופר על אדם שנעלם – אחרי חודשים מצאו מכתב שלו בכיס של אחת מחולצותיו הישנות. לכן חיטטתי בכיסים של כל החולצות והמכנסיים שלו, וגם שלי, למקרה שהוא ביקש להקל עלי את החיפושים, אבל לא מצאתי דבר.
מחשבות מסתובבות בראשי כסחרחרת, ובהיעדר ידיעות, אירועים חדשים או תובנות חדשות, הן חוזרות שוב ושוב אל אותו מסלול. כבר שבוע הן מסתובבות בכל שעות היום והלילה במערבולת אכזרית, ומציקות ביתר שאת כשאני עומדת במקומי בלא מעש.

מטרידה אותי במיוחד המחשבה על אישה אחרת. אבל איזו אישה? האם אני מכירה אותה? נראה שלא, כי אילו הכרתי אותה היו מודיעים על שניים שנעלמו. אבל ייתכן גם שהאישה הזאת יושבת לה בשקט וממתינה למועד שבו קבעה להיפגש אתו.
אבל מדוע יבגוד בי דווקא עכשיו, אחרי שהבטיח שיעבור לדירה שלי? הוא היה יכול לבחור מועד אחר להתאהבות פתאומית. אולי חשש שאעורר שערורייה. אני יודעת שבעבר פחד מפני הצעקות של אמו ושל אביו ולא סבל את הצעקות שלי, שהיו נדירות ביותר. נראה שלא אזר אומץ לספר לי, ואני תוהה מיהו בעצם האיש שאהבתי במשך כל השנים האלה.
אילו רצה שאבין את אי-השקט שלו, את מצוקתו, הייתי מבינה גם ללא מילים. או שמא זו אני שלא ידעתי להקשיב, לקלוט, לראות? האם הייתי עיוורת, אטומה, מסוגרת וחירשת, כפי שמרננים בני משפחתו? אני משחזרת ימים, שבועות וחודשים ומתאמצת לשמוע מחדש מילים ומשפטים, כאילו הקשבתי להקלטה משובשת. שוב ושוב אני בוחנת בתשומת לב דרוכה את הבעות פניו, אבל קשה למצוא קצה חוט או רמז כלשהו.

אמת שהיה עייף. הוא טען שזה בגלל העבודה וגם בגלל הטרחה של פינוי הדירה לקראת המעבר. למעשה היה גם מעט מרוחק, אני זוכרת זאת היטב, גם לאחרונה, אבל כשעייפים קורה שמתרחקים. לא הקדשתי לכך מחשבה רבה, כי אילו אמרתי לו: שמור על עצמך, נו?ח, טפל בעצמך, קח משהו כדי להתחזק, היה עונה לי: טוב, טוב, כדי להשתיק אותי, ולא היה עושה דבר. לכן אפשר שלא הקדשתי תשומת לב ראויה לריחוק שלו: ריחוק ממחשבות על שנינו וריחוק מן הכול, כאדם המפגר בצעד אחד אחרי כל השאר, מנותק ולא מתעניין.
הוא כבר לא נמשך לדברים שאהב לעשות בעבר: נסיעות, יציאות, סרטים, ארוחות עם ידידים. בגלל העייפות, אמר, וגם אני חשבתי כך. הדבר קצת החניף לי, כי היה רושם שהוא רוצה רק להיות אתי. כך חשבתי. אני מחפשת נואשות מילות מפתח, משפטים חושפניים, אבל אינני מצליחה לזכור. ייתכן שאמר משהו ואני הייתי אמורה להקשיב, אבל לא הקשבתי, ואם הקשבתי לא קלטתי, כי לא ייחסתי לדבריו חשיבות, או בכל אופן לא חשיבות יתרה. דיברנו, כן, ודאי שדיברנו, לא שררו בינינו שתיקות, אלם של זוגות זקנים, דיברנו לא מעט, אבל בעיקר על עניינים מעשיים. מה לעשות בחפצים שלו, מה לשמור, מה לזרוק, היכן למקם את שולחן הכתיבה המפורסם שירש מאביו, אילו רהיטים שלי יש להקריב כדי לפנות לו מקום בדירתי, שאין בה מקום פנוי. שוחחנו על הדרך שבה נחגוג את חג המולד והתלבטנו היכן ועם מי נחגוג בליל הסילבסטר – על נושאים כאלה דיברנו, אבל כמובן לא רק על כך. אגב, מה אני אעשה כעת בחג המולד ובסילבסטר?

גלגל המחשבות ממשיך להסתובב. איזה מין אישה היא האישה האחרת? בוודאי אחת שאמו מתעבת עוד יותר ממני, שאם לא כן לא היה חייב לברוח. אבל מאחר שלא הבנתי מעולם מה בעצם אמו מתעבת ומה היא מחבבת, אינני מצליחה לדמיין לי אותה. אני יכולה לצייר לי פנים ילדותיות, הבעה תמימה – זה מה שהוא חיפש באישה – דמות דקת גו, אבל רכה, נכנעת, כאילו עייפה תמיד, חסרת אנרגיה, זקוקה למישהו שיתמוך בה. כאלה היו הבחורות שאליהן היה שולח מבטים. ואני הייתי צוחקת בלא חשד, חשבתי שזו גחמה, מוזרו?ת, תחביב תמים.
אמרתי לעצמי שבחורה כה טיפשה לא תוכל למשוך אותו באמת, שאם לא כן מדוע בחר בי. מאחר שה?רבה לדבר – אתי ועם חברים – על האינטליגנציה שלי, הפליג בשבחיה וציין שהיא משעשעת אותו, הייתי שקטה, בוטחת ושקטה. כאילו די באינטליגנציה. כי אינני יודעת אם העריך את שאר התכונות שלי.
אני ששה אלי קרב, מלאת חיו?ת, בלתי נלאית. אני חסרת מנוחה, אינני מסוגלת לשבת בשקט, לשכב על ספה בחוסר מעש או לשבת מול הטלוויזיה יותר מרבע שעה, והוא היה מביט בי ולא הבין לשם מה התזזית. אני רגילה להחליט, והוא היה סומך עלי ונותן לי לבחור בילויים, יציאות, סרטים, הצגות, קונצרטים, יעדי נסיעות ומקומות נופש. נראה שהוא מרוצה מכך, אבל אולי לא היה באמת מרוצה. אני רגילה ללבוש מכנסיים, מתעבת קישוטים מיותרים, אבל אני יודעת שהוא אוהב אופנות קצת מיושנות, לבני תחרה, ביריות, חצאיות הדוקות, עקבים, מחשופים עמוקים עד כדי כך שמרוב מבוכה אינך יודע להיכן להביט.
לנגד עיני עולות דמויות של נשים שאולי נקרו בדרכו. בלונדיניות או שטניות, רזות או שמנמנות, גבוהות או נמוכות. יש קווים משותפים לכל נשותיו: כולן שבירות ונשיות, שערן ארוך ומתבדר, קרסוליהן דקים ועקבי נעליהן גבוהים ומשמיעים תקתוק
של פסיעות קטנות נחפזות. נראה שההליכה הזאת,
הבלתי אחידה ומהססת, מרמזת על כך שהוא האדון, המחליט, הבוחר וקובע את הכיוון. אני מתעבת נשים כאלה, הן מיושנות, בנאליות, ב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully