במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח בתל אביב מסתובבת מעשייה על מרצה בכיר לפילוסופיה ששכל את בנו בתאונת אימונים ומאז לא יכול היה להרפות. כל החיים שלו הפכו לסאגה מתמשכת של עיסוק במוות, בשכול, בצבא. את הפילוסופיה שלו המיר בניסוחי קודים אתיים ליחידות חיסול; את המעורבות החברתית במאבקים לשימור ההבדלים בין חללי צה"ל להרוגי פעולות טרור. מתישהו יצא נגדו כך לפי הסיפורים מרצה אחר. "נקרופיל", הוא קרא לו. והאדמה האקדמית געשה.
זה לא קל להצביע על מישהו ולומר "המלך הוא נקרופיל", אבל לפעמים אין דרך אחרת לכנות התפלשות במוות מודחק, ממוסמס ומפוספס. ועל אותו משקל, הגיע הזמן להעלות את השאלה: כמה זמן יימשך הסיפור הזה עם רון ארד? עד מתי תמשיך רוח הרפאים שלו לרדוף את השיח הציבורי בארץ ישראל, לפתוח מהדורות חדשות, עיתונים, ועדות חקירה צבאיות, עצרות תמיכה וכתבות תחקיר של רשתות לבנוניות?
מדובר בטרגדיה, זה ברור. אלא שכל אלה שמבקשים את שחרורו הצליחו, ככל הנראה, להדחיק שמדובר בבחור שמת מתישהו בשנות התשעים, אחרי שישראל פספסה הזדמנות לדיל שבויים אי שם בשלהי האייטיז וסירבה כך טענו לפחות מקורות יודעי דבר לשלם כופר תמורתו לפני 16 שנה. ועדה צבאית מ-2003 קבעה כי ארד הלך לעולמו מתישהו בזמן שחלף מאז 86', סביר להניח שבתחילת הניינטיז, אולם משום מה אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, סירב לקבל את מסקנותיה, כמו אומר "לא אני אהיה זה שיכבה כאן את השאלטר". שרון, במקרה זה לפחות, הוא רק סימפטום של מדינה שלמה שחיה בהדחקה, ומסרבת להרפות. איכשהו, מאות אלפי ישראלים מאמינים מתעקשים להאמין, כמעט באורח משיחי שהוא עוד חי, ועוד ישוב. מאות אלפים נכונים שוב ושוב, בבוא העת ויהיה זה יום השנה לנפילתו בשבי, יום הולדתו או עוד עדות חשודה מהעבר להפנות את הזרקור הלאומי לבית משפחת ארד, לפתוח את פצעיהם מחדש, לצפות מהם להתנהגות ממלכתית ולהשתתף, בכפייה, באבלם וצערם. זה מרגיש מטונף; הניחו להם, והניחו לו.
עוד בוואלה!
איך מתאבלים כשאין על מה?
במזרח אין כל חדש: בתמונות שרשת LBC משדרת בלו?פ??ים לא נחשף דבר שלא ידענו כבר, אבל הן עדיין פותחות כל מהדורת חדשות, מעטרות את כותרות העיתונים ומשתלטות על סדר היום של כולנו. לא צריך להיות בכיר בקהילת המודיעין כדי לדעת שאמת, הנווט השבוי אכן נפל בשבי הארגון השיעי אמל, ואכן הוחזק, ואכן צולם, ואכן נותק עמו הקשר ב-88' ומאז אבדו עקבותיו. עוד קצת פוטאג' לפה ולשם לא ישנו כלום. לא תמונות שלו מקריא את שמו; לא הקלטות שלו מדקלם את הביוגרפיה שלו, ולא הזדהותו כחייל ישראלי מול שוביו. האובסס הישראלי על כל שביב מידע מריח כפתולוגיה, ומכיוון שלטרגדיה יש קרובי משפחה שחיים בינינו כאחד האדם, הפתולוגיה הזו כבר ירדה מהפסים ויצאה משליטה. אחרי הכול, לא הייתם רוצים לראות בטלוויזיה תמונות של אבא שלכם מוחזק כפות, מאולץ לדקלם מידע בקול מונוטוני שוב ושוב. הניחו למשפחת ארד לחיות את חייה. האבל שלהם הוא שלהם ולפעמים, רק לפעמים, ראוי להלאים את האבל רק אחרי שעובד ועוכל בידי אלה שספגו את הפגיעה הישירה.
אבל משפחת ארד לא זכתה לעשות פרוססינג ראוי לאובדן, ולא בכדי. בהיעדר גופה או ידיעה על הימצאותה, אין קבורה. ובאין קבורה, אין מנוחה. ברם, התקווה שרון ארד עדיין בין החיים גובלת בסדיזם לשמו. דומה שעדיף לו לאדם ללכת לעולמו ולא להסתובב כפות, קשור ומוכה כעשרים שנה. איך, אם בכלל, יכול אדם לשוב מכזה מצב לעולם החיים? לעזאזל, זו סיטואציה מחורבנת אבל מישהו חייב להפסיק את מחול המוות הזה. הניחו לנופלים, תמיד אומרים. אחרי עשרים שנה כבר מותר. יש מספיק שבויי מלחמה חיים כרגע, ומן הראוי לעשות כל שניתן כדי להשיב אותם ובמהרה, ולא לפספס את ההזדמנות להציל אותם, כשם שפספסו את רון. מספיק נעדר מיתי אחד. גם זה יותר מדי.