תרבות וחרטוט: על "מייסטרים דגולים" של תומס ברנהרד

קירקגור, באך, שומאן, טיציאן, היידגר, קאנט, פסקל, וולטר, דיקארט, גויה, ולסקז, ג'וטו, דירר, גתה, קלייסט, נובאליס, שטיפטר, ברוקנר, אדלברט, טינטורטו, מונטיין, מוצרט, ורונזה, בטהובן, ברהמס, מאהלר, שנברג, קוקושקה, קלימט, אגון שילה, ליאונרדו, אדולף לוס, יוזף הופמן, שופנהאואר, ניטשה, גוגול, יאנאצ'ק, קלייסט, דוסטויבסקי, שילר, דידרו, גרסטל ומיכלאנג'לו – אלה רק חלק מהשמות שמקשטים את "מייסטרים דגולים", הרומן הצנום והלא ממש דגול של הסופר האוסטרי הרפטטיבי תומס ברנהרד.

תומס ברנהרד, מישל וולבק, דרור בורשטיין, יואל הופמן ואפילו שמעון אדף וגדי טאוב – זאת איננה רשימת שמות, כי אם מערך של סימונים מדויקים לעילא. זוהי ביופסיה של הבון-טון, אופציה בתוך גבולותיו, סופרים שאינם סופרים, היברידים בלתי-מתמסרים; אופציה שמשתקפת ב"מייסטרים דגולים" כספרות עקרה, מסורסת, נרקיסית, נירוטית, היפוכונדרית, איסטניסטית, מיזנטרופית, חילונית ושונאת-דת, תרבותית/מתורבתת ואלימה. בקצרה, זוהי ספרות בורגנית מאין כמותה, המבקשת לערוך קתרזיס בהרדמה מלאה לקורא הבורגני שלה באמצעות ביקורת וולגארית ומתמדת על הבורגנות. ביקורת, שבסופו של מהלך, עולה לסופר בספרו ומותירה את הקורא, במקרה הטוב, עם פסבדו-ספרות-הגותית, או עם פסבדו-הגות-ספרותית. איך שתרצו. העסק רופף.

אריק גלסנר, מן המבקרים היותר הגונים שפועלים כיום, כותב בחדווה: "הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים", היא סיבה לחגיגה ספרותית". אך גלסנר, כקוראים רבים בארץ, ובמיוחד קוראים של עיתון הארץ, נוטה לא פעם לזנוח את הספרות עצמה, ממש כמו הסופרים הנזכרים להלן, בעבור חיפוש סוציולוגי כזה או אחר, יהא זה בהשראת פוקו ויהא זה בעקבות בודריאר, או בעקבות כל צרפתי אחר שנבחר.

כך או כך, קוראים מסוגו של גלסנר, נוטים לעיתים, בין היתר, למצוא עניין ביצירות "מתוחכמות", "אינטלקטואליות" מסוג זה, שעה שאינם מביאים בחשבון כי הז'אנר הנחות הזה אינו אלא "הגות פופולרית" המאפשרת לברנהרד לשטוח ב"מייסטרים דגולים" את שנאתו העזה למחשבתו של היידגר, למשל, ולעשות זאת על פני עשרה עמודים, שעה שכל הנימוקים שהוא מנפק לקורא על אודות אותה משטמה מסתכמים בגידופים מעין אלו: היידגר הוא "פרה פילוסופית מעוברת... שחירבנה את העוגות הפילוסופיות שלה ביער השחור.... כולו קיטש... הוא רפרפת קריאה חסרת טעם... הוא נראה כמו קצין שמן בגמלאות..." וכו'. כך גם במקרה של הסופר האוסטרי שטיפטר, שגם לו מוקדשים כמה עמודים שטוחים וברבריים וכך גם בשאר הספר. כל אלו, לא מותירים לקורא ברירה אלא לפקפק ביכולתו של הסופר לפתח דיון משמעותי.

הנה כי כן, אט-אט, בחטיבות-חטיבות של מחשבות בלתי מגובשות, מסופר לנו בספר על רגר, מבקר מוזיקה אוסטרי שכותב בטיימס, שאשתו נפטרה ושעשה לו מנהג להגיע "בכל יום סירוגי מלבד שני" לפני הצהריים למוזיאון ההיסטורי לאמנות בוינה כדי להתבונן בציורו של טינטורטו "האיש עם הזקן הלבן". אלא שהכל נמסר לנו בתחביר איום ונורא, פלגמאטי ורפטטיבי – תחבולה אסתטית הממצה עצמה אחרי שלושה עמודים ושהפכה לחותם האישי של ברנהרד ("כמו כלב ישבתי ואכלתי, אמר רגר. עם מלון רויאל הוא עשה הסכם משתלם, מסוף מאי סיפק לי המלון בכל יום מרק ומנה עיקרית בקעריות אלומיניום... אני שילמתי עבור שתי ארוחות, אמר רגר. באמבסדור אני אכלתי חצי מנה והעוזרת אכלה חצי מנה, אמר רגר". וכו').

ידידו של רגר, אטצבאכר, מגיע גם הוא למוזיאון ואף מקדים בשעה כדי להתבונן ברגר מתבונן בציור. אז מתחיל הפ??ט?ט האינסופי, והסופר זונח את דמויותיו כליל, נוטש את שדה הספרות, ופוצח בנאומים לאין סוף. נאומים על אודות כשלי היסוד של מערכת החינוך, על אודות השחיתות בשלטון, על כך שכל ילדות היא בהכרח אומללה (וכזולת אצל סארטר, "הגיהנום הוא הילדות" אצל ברנהרד), על כך שבני האדם מגעילים אותו, על ההמון, על ציור, על מוזיקה, על פילוסופיה, על ספרות, על עיצוב ואדריכלות, על טיבם של עמים כאלו ואחרים, על משטמתו לאוסטריה ולאוסטרים, על ההיגיינה הירודה שלהם, על סלידתו מן הדת ומן הקתולים ושוב, סלידתו מן האוסטרים, ועוד.

מעת לעת, כמו לצאת ידי חובה, מאזכר ברנהרד בבנאליות מסוימת את אשתו המנוחה של רגר, ששידך לו אירזינגלר, שומר המוזיאון, "יליד בורגנלנד". משם, בדילוגים לא חינניים במיוחד, מנסה ברנהרד לשוות לאישה המנוחה מעמד של גורם המניע את היצירה אך בלא הצלחה כלל, שכן נאומיו הטרחניים מכסים על הכל – ומשום שאיני מאמין שברנהרד הוא איש-רנסאנס אומר, נאומיו הדילטאנטים, או במילותיו של רגר, שלוחו של ברנהרד, המטיף לשטחיות והמעיד על עצמו: "הדפדוף הסב לי שמחה ועונג רוחני לפחות כמו הקריאה".

משם ולאורך הספר כולו, ממשיך ברנהרד להידרדר בעודו זורה קלישאות לכל עבר, משפטים דוגמת: "הרי כל אורגינל הוא בעצם זיוף" או "העם תמיד נרצח בידי הפוליטיקאים" או "אנשים טבעיים כבר אינם בנמצא" ועוד ועוד וללא כיסוי וללא דיון, בליל של הצהרות ריקות ושטיקים אסתטיציסטיים אשר לכאורה טעונים במשמעות. כך, למשל, טורח ברנהרד לספר על אדם אנגלי מוויילס העוטה מעיל סקוטי ומחזיק בביתו מקור נוסף של ציורו של טינטורטו "האיש עם הזקן הלבן"; או לדווח על התבוננותו של אטצבאכר ברגר המתבונן בציור; ויתר הכפלות, שלילות, שילושים ופירוטכניקה.

"הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" היא סיבה לחגיגה ספרותית. והשאלה 'למה?' היא זו שמעניינת אותי". כך כותב המבקר אריק גלסנר. כמוהו, גם אני שואל: למה?