באופן לא מפתיע, סטיוארט סטייפלס, הסולן של הטינדרסטיקס נשמע עגמומי. בשיחה עם וואלה! תרבות מהולנד, לקראת הופעתיו בישראל בתחילת דצמבר, הוא עונה לטלפון מנומנם משהו אך מקפיד על נימוס בריטי אופייני. הוא מסביר שהוא קרוע מעייפות, אבל בינינו מי שאי פעם שמע שיר אחד של הטינדרסטיקס מבין שלא מדובר בחבורה שמוכרת חיוכי קולגייט.
"אני מודה, אנחנו קצת בדיכאון עכשיו", הוא מספר. "30 ימים של טור אירופי הם הצד המעייף והגרוע של החיים. אני לעולם לא תשוש מהמוזיקה עצמה, אבל ההמתנה להופעה, הציפייה לקהל וכל החרא שמסביב מכניסים אותך למצב שאתה רק רוצה לצאת ממנו. זה ממש מדכא".
תראה, זה לא שבדרך כלל אתם רוקדים ושמחים.
"כן, הרבה אנשים משתמשים במונחים כמו 'עצב' או 'עגמומיות' כדי לתאר את המוזיקה של הטינדרסטיקס וזה לא ממש נכון. אנחנו כן עוסקים ברגשות ורגשות הן דבר סוחט. תחשוב שאנחנו מתקשרים עם הרגשות האלו ערב אחרי ערב, כך שאחרי הופעה אנחנו מוצאים את עצמנו מרוקנים לחלוטין. ואז אנחנו צריכים לארוז מהר ולהגיע למקום חדש וחייבים לתת מעצמנו שוב את הכל. זה קורע".
איך אתם מסתדרים ביניכם במצב הזה? אחרי כל השנים האלו?
"אני חושב שהלהקה תמיד שרדה בגלל החברות, במיוחד ביני לבין דיוויד בולטר וניל פרייזר, חברות שהיתה לפני שהלהקה קמה. זה כמובן נהדר שיש אנשים חדשים בלהקה, כי אנחנו לא טובים כשאנחנו לבד. אנחנו מכירים אחד את השני נפלא אישית ומוזיקלית, אבל גם האנשים החדשים שהצטרפו נתנו לנו קיק ואנרגיה שלא היתה כאן קודם. אבל זה לא שנתחיל לנגן שירי Pאנק מהירים פתאום, כן?"
אל תפספס
החברות הזו בין הטריו המוביל של הטינדרסטיקס היא לא עניין מובן מאליו. בשנת 2003, אחרי צאת האלבום "Waiting For The Moon" ו-10 שנות פעילות, החליטה הלהקה לצאת להפסקה שנמשכה חמש שניםץ זה קרה בגלל משבר יחסים בהרכב, שעירב חילוקי דעות אמנותיים, אינטנסיביות של הופעות ובעיות אישיות של חבריה.
"הלהקה לא היתה במצב טוב אז, לא התחברנו ורבנו כל הזמן", מספר סטייפלס. "הבנו שהסיכוי היחיד שלנו הוא להיפרד לזמן מה, לחשוב כל אחד לעצמו מה הוא רוצה ולחזור בכוחות אחרים, שגם ייקחו את הלהקה מהמקום החד-כיווני שהיא היתה בו. זה לקח חמש שנים, יש להקות שזה לא קורה להן בכלל".
כשאתה מסתכל אחורה, על שנות קיומה של הלהקה, יש דברים שאתה מתחרט עליהם?
"אני חושב שיש שני דרכים להסתכל על זה. יש ימים שהיינו צריכים לחיות אחרת וגם להתנהל אחרת, כדי להתגבר על המנגנון הציני של עולם המוזיקה שפגע בנו. מצד שני, רק בשנים האחרונות אני מבין שאני, סטיוארט סטייפלס מנוטיגהאם, מקדיש את עצמי לרעיונות שיש לי בראש. אני מרגיש בר מזל, ממש בר מזל, להיות מסוגל להקדיש את עצמי לזה. אחרת הייתי משתגע".
מצד שני, ניסית קריית סולו ובסופו של דבר חזרת ללהקה, כלומר אתה צריך את היצירה בקבוצה.
"אלבומי הסולו גילו לי מי אני באמת. אחרי כל הזמן הזה, רציתי לחוש את עצמי ושני האלבומים, שהיו שונים מאוד, החזירו לי חלק גדול מהביטחון העצמי. הם נתנו לי הזדמנות להבין מי אני, אחרי כל כך הרבה זמן עם הלהקה. זה נתן לי פרספקטיבה למה אני יכול להוציא מעצמי".
בסופו של דבר, אתה מרוצה ממה שהשגתם? אתה חושב שיכולתם להשיג יותר?
"רוב הזמן, אני מרגיש בסדר עם זה. אתה צריך להיות ממש טוב כדי לשרוד, ואנחנו ממש טובים. אנחנו בעמדה להגיד שאנחנו להקה ממש טובה".
גם דיוויד צ'ייס, היוצר של "הסופרנוס", חשב ככה כששיבץ את "Tiny Tears" בסצנת הדיכאון הגדולה של טוני סופרנו בעונה הראשונה.
"בחיים לא קיבלתי כמות כזו של טלפונים אחרי משהו שעשיתי, ואני יוצר מוכר יחסית כבר 20 שנים. כמובן שלא ראיתי את זה אף פעם".
לפחות זה עזר לכם כלכלית, לא?
"אתה צוחק, נכון?"
האמת שלא.
"זו אחת הבדיחות האהובות עלינו בלהקה. זו ההופעה הכי נצפית שלנו בטלוויזיה ולא ראינו ממנה דולר".
אל תפספס
הופעות הלהקה בישראל נועדו לקדם את האלבום האחרון של ההרכב, "Falling Down a Mountain" שיצא השנה. "אני לא יכול להגיד שזה האלבום הכי שלם שהוצאנו, אבל בדיעבד אני מבין שהוא כן הרחיב את היריעה שלנו", אומר סטייפלס. "אני באמת חושב שהאלבום הזה וקודמו, 'The Hungry Saw' מרחיקים את הלהקה מהתיוג הקבוע שלה כלהקה של חיתוך ורידים".
אבל אתה מבין מדוע חשבו את זה עליכם בשנים הראשונות, נכון?
"תראה, אני כותב שירים שבאים לי מהראש, אין לי הרבה ברירות לגבי איך שהם יוצאים. אם אני מסתכל אחורה על האלבום השני שלנו למשל, אני יכול לומר שכולנו אהבנו אנשים מאוד קרובים אז והעיסוק בהם הוציא מאיתנו זעם ותחושת אבל. כשאני מנגן שירים מהאלבום הזה בהופעה, אני יכול להרגיש את תחושת האבל והזעם שהיו בשירים שם, ומהתגובות של הקהל אני מבין שזה משהו שאנשים נמשכים אליו. עם זאת, אחרי 20 שנים קורים לנו דברים שונים. אנחנו בני אדם אחרים משהיינו אז".
חבר, מעריץ קבוע, השביע אותי לשאול אותך האם אתה מחייך מדי פעם.
"אני מחייך עכשיו, נשבע באלוהים".