אינכם יכולים: על ערב המחווה לשמוליק קראוס בפסטיבל הפסנתר

לערב המחווה לשמוליק קראוס, שפתח אמש (רביעי) את פסטיבל הפסנתר בתל אביב, היה את כל הפוטנציאל להפוך לאירוע מרגש ונכון, שיצדיע לאחד היוצרים הגדולים שפעלו במוזיקה הישראלית. תנאי השטח, כלומר האווירה הטובה המסורתית של הפסטיבל הוותיק, התקיימו במלואם וגם האירוע עצמו – הצדעה בפסנתר למלחין פופ גדול – הוא רעיון אטרקטיבי יחסית, שיכול להעניק פרשנות רלוונטית לשיריו של קראוס, שנוכחותו בקהל רק הגבירה את העניין במופע.

אלא שאז, יצר ההרס העצמי של הרוק הישראלי התעורר לחיים ובמקום לחגוג את החיוניות של השירים, הקהל קיבל את הסיבה בגללה עדיף לרוב המוזיקאים שהשתתפו באירוע להתרכז ביצירת חומרים חדשים משלהם במקום להתפלש בעוד ערב מחווה שמוציא מהם את הערוץ 24 שבתוכם. כך, בפינת הגימיק המשפחתי, רונה קינן פתחה את ההופעה בביצוע מנומנם של "אהבה ראשונה" שכתב אביה המנוח (ובכך חסכה לעצמה את הביצוע של "כל השבוע לך", על תקן הגימיק המגדרי); מיקה קרני ומיקי שביב פשוט חירבו את "שוב" בביצוע מחופף ומעט מעליב; אוהד חיטמן הפך את "לוח וגיר" משיר מיני ופרובוקטיבי לסקסי כמו בצל; יובל מנדלסון עשה מחווה דווקא לאור גלעדי מ"כוכב נולד" עם ביצוע לא מכובד ל"סוס עץ" הנפלא; וכמעט כולם ניצלו את ההזדמנות של הופעה מול קהל רחב לניהול שירה בציבור במקום, למשל, לנסות ולהוציא איזושהי אמירה מעניינת מהשירים של שמוליק קראוס.

על הרקע הזה, מאכזב שעדי רנרט, האיש שמעבד מופעי מחווה בקצב שבו ביבי משנה את דעתו, אפשר לרוב המשתתפים (מלבד יעל קראוס שלוותה בלהקה ושלומי שבן, שממילא עושה מה שבראש שלו), להתפשר על הבנאלי והפשוט. במקום להבהיר עד כמה שמוליק קראוס היה גאון שהקדים את זמנו, גם במונחים בינלאומיים, הוא גרם לשיריו להישמע כמו פסקול להרהורים בנושא ארנונה, חשמל ושאר טרדות היומיום.

למעשה, אם יש משהו שהמופע הזה הבהיר, זה שמה שאמור היה להיות השדרה המרכזית של אמני הרוק בישראל (מאור כהן, חמי רודנר, גבע אלון, שילה פרבר, רונה קינן) לא באמת מסוגל להתמודד עם הרף שהציב קראוס בזמנו. בנוסף לעיבודים החיוורים, הבחירה האמנותית הדלה, שכללה את להיטי קראוס בלבד (באופן מפתיע, ללא "יחזקאל"), העידה שדווקא הם, שאמורים להיות יצירתיים ומחודדים, רואים בקראוס מכונת להיטים שאין לבדוק את המנגנונים שמפעילים אותה. אלא שאז הגיע שלומי שבן.

לפני ששלומי שבן בעל, וברוקנרול מדובר בפועל חיובי, את "הגיטרה", ראוי לציין את הביצוע היפה של דנה ברגר ל"חייל שוקולד", טקסט המחאה החריף של חנוך לוין, שהחלונות הגבוהים הביאו לכל בית. אבל היתרון האבסולוטי של שבן על חבריו לערב היה מעט מדאיג, קצת כמו שהעליונות של מכבי תל אביב בכדורסל על מתחרותיה בישראל בשנים מסוימות הוציאה את העוקץ מהתחרות.

ראשית, שבן, על הפסנתר לבדו כמובן (אירוניה מוצלחת ביחס לשיר שעוסק בגיטרה), ניטרל לגמרי כל אפשרות של הקהל להצטרף לשיר. הוא נתן עיבוד מחורע, שמתחיל בטונים הנמוכים של הפסנתר ומיד עובר לגבוהים, תוך כדי שהוא משנה את קצב השירה שלו בתאוצה מתמדת. בדרך, הוא מצליח לסמפל את הליין המוביל של "אחרי 20 שנה" ובמקביל לספר גם את הסיפור של השיר בצורה מרעננת ומקורית, על סף האקספירמנטלית, כשהקסם האישי המפורסם שלו כבר בילט אין, כמו נתון מתמטי שאי אפשר לערער עליו. כשכל המשתתפים עלו לבמה בסיום לביצוע אנטי-קליימקסי מביך של "זמר נוגה" (מזל שלא הקדישו אותו לאילן רמון), התחוור כי הביצוע של שבן היה למעשה האצבע של הילד שאמורה לסתום את החור בסכר - ובכל זאת, השיטפון היה חזק גם ממנו.

ואולי הדבר הכואב ביותר בערב הזה היה ההתעלמות המוחלטת מאלבומו הטוב ביותר של קראוס, "יום רודף יום" (2003), שלמרבה הצער עשוי להיות גם האחרון שלו. מלבד ביצוע של אלי מגן ל"זה קורה", קאבר של קראוס לביצוע של אריק לביא במקור, האלבום כלל לא אוזכר.

"יום רודף יום" היה אקורד סיום מושלם דווקא בגלל שהוא לא פחד להיות צורם, חלש ופצוע. קראוס ויענקל'ה רוטבליט, כותב המילים של שירי האלבום, יצרו שירים אפורים וקשי יום, על המציאות המחורבנת שבה הם נאלצים לראות את עצמם כלים. להיטים חדשים לא היו באלבום הזה וגם לא ניסיון ליצור כאלו. חבל שדווקא בערבים כאלו, שהם ההזדמנות להאיר את הזרקור דווקא על החלקים האלו ביצירה של אמן גדול, בחרו שלא לגעת בהם. כנראה שגם ברוק הישראלי מעדיפים לשמוע את הציבור שר מאשר לגרום לו לחשוב.