כבר שלושים שנה ששלישיית הבנות היפנית Shonen Knife מחזיקה בתואר הלהקה החמודה בעולם. לא שיש לה הרבה מתחרים מאז ימי הטווי-פופ של שנות השמונים חמידות היא לא ערך כל כך מבוקש בעולם הפופ אך בכל זאת השאיפה המתמדת למצוינות בתחום החמידות ראויה להערכה.
אמרת שונן נייף אמרת שירי פאנק-פופ פשוטים ובסיסיים, סאונד גראז'י מלוכלך, אתיקת DIY, טקסטים חיוביים (נגיד על ממתקים, קינוחים, חלליות, חרקים, חתולים ובעלי חיים אחרים), שמחת חיים של מסיבת יומולדת בכיתה א' ועטיפות שנראות כמו ציורים על קלמרים. זה לא מקרי שהן השתתפו בפסקול של ה-Powerpuff Girls .
שלוש נשים מבוגרות שמתלבשות, מתנהגות ועושות מוזיקה כאילו הן ילדות בנות שמונה ולא במסגרת שוק קלטות הילדים היה יכול להראות די מוזר, אילולא הן היו יפניות. אולי גם ביפן זה קצת מוזר, אבל פחות. החל משנות השבעים רעיון ה"קאוואיי" 'חמוד' ביפנית הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. עולם העיצוב, הפרסום, האופנה והאמנות היפניים, כולם משתמשים באלמנטים של "קאוואיי" על בסיס קבוע, גם כשלא מדובר במוצרים הפונים לילדים ונוער.
רק ביפן אפשר למצוא מטוסים מקושטים בדמויות צבעוניות של פוקימונים, חיות קטנות וחייכניות בפרסומות של בנקים, פסלים של כפילי הלו-קיטי למיניהם בכניסה לתחנות משטרה, ואלמנטים חמודים וילדותיים המקשטים פירסומים רשמיים של הממשלה או הצבא. רק בתרבות כזאת הייתה יכולה לצמוח להקה כמו שונן נייף.
אל תפספס
שונן נייף קמו באוסקה ב-81', הן מושפעות מלהקות הבנות של הסיקסטיז, מהביץ' בויז, מוטורהד, הבאזקוקס ומעל לכל מהראמונז. כשהן התחילו הן אהבו פאנק וניו-ווייב, והתעלמו לחלוטין מטרנד הג'יי-פופ (הפופ היפני המיינסטרימי) שהחל לצמוח בזמנו ביפן. וכמתבקש הן נקטו בדרך פעולה עצמאית לחלוטין והוציאו לבד את אלבומן הראשון, Minna Tanoshiku, בפורמט של קסטה.
די מהר הפכו שונן נייף מפנומן יפני לתופעת קאלט בינלאומית ובאמצע שנות השמונים הן החלו לקבל הכרה בסצינת האינדי האמריקאית בזכות קלווין ג'ונסון, גורו הלואו-פיי של אולימפיה, וושינגטון, שהוציא להן קסטה בלייבל שלו, K Records. משם התגלגל שיר שלהן לאוסף של הלייבל שהוליד את הגראנג', סאב-פופ. ולא רק עולם האינדי האמריקאי התאהב בהן, אלא גם זה האנגלי - שכמו תמיד - נחשף ללהקה בזכות השדרן הבריטי האגדי ג'ון פיל, שהשמיע אותן בתכנית הרדיו שלו בבי.בי.סי.
למזלן של שונן נייף, שתי להקות רבות השפעה הכריזו על הערצתן והזמינו אותן להצטרף לסיבובי ההופעות שלהן. הראשונה היא סוניק יות' והשנייה היא כמובן נירוונה. קורט קוביין, שידוע בחיבתו ללהקות אינדי ילדותיות וחמודות כמו הווסלינז, התאהב בשונן נייף והזמין אותן לחמם את סיבוב ההופעות של Nevermind באנגליה. באמצע הניינטיז שונן נייף אפילו יישרו קו עם סגנון הגראנג', כפי שאפשר לשמוע בשיר "Tomato Head".
אל תפספס
עם הזמן נוספו עוד ועוד להקות אינדי לרשימת מעריצי שונן נייף ובסוף שנות השמונים יצא אוסף בשם Every Band Has A Shonen Knife Who Loves Them עם עשרים ומשהו קאברים של להקות אמריקאית לשירים שלהן, בהשתתפות להקות כמו סוניק יות', רד קרוס, Das Damen, L7 והלונאצ'יקס.
שיא ההצלחה של שונן נייף הגיע במקביל לשיא ההצלחה של הרוק האלטרנטיבי, כשעד היום האלבום הכי מוכר שלהן הוא Let's Knife מ-92'. מה שלא אומר, חלילה, שהן האטו מאז את קצב הפעילות. שונן נייף עדיין מופיעות (השנה הן הופיעו בפסטיבל ATP באנגליה) ומוציאות אלבומים. מהשלישיה המקורית נשארה רק הסולנית וגיטריסטית נאוקו יאמאנו. שתי החברות המקוריות האחרות פרשו והוחלפו על ידי שתי חברות צעירות יותר. לא שרואים, אבל נאוקו היא היום כבר בת 49, מה שלא מונע ממנה מלעדכן את הטוויטר שלה בהודעות כמו "אני תוהה האם צריך להחליף את המים באקווריום של הצב כשהצב ישן את שנת החורף שלו" או "אני לא יכולה להפסיק לאכול לחם".
בתחילת השנה הוציאו שונן נייף אלבום חדש בשם Free Time, שיוצא עכשיו בגירסתו האנגלית (גם אם רוב הזמן קשה להאמין שהן באמת שרות באנגלית). האלבום מלא בשירי פאנק-פופ כמו "Perfect Freedom" ו"Do You Happen to Know", לצד להיטי טווי-פופ מתוקים כמו "An Old Stationary Shop" ופנינת הרטרו-סיקסטיז "Rock 'n' Roll Cake". השיר הארוך ויוצא הדופן באלבום, "Economic Crisis", נשמע כמו אמצע הדרך בין מוטורהד ל-Bad Religion.
הגיל והזמן החולף לא ממש משחקים תפקיד בעולם של שונן נייף. מאז תחילת דרכן ועד היום הן שומרות על סגנון ואסתטיקה מובחנים. מההרכב המקורי אמנם נשארה רק חברה אחת, אבל Free Time הוא שונן נייף קלאסי.