הוריקן קניה: על האלבום החדש של קניה ווסט

בצירוף מקרים שפשוט לא יכול להיות מקרי, האלבום החדש והמעולה של קניה ווסט, "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", עומד לצאת שבועיים בדיוק אחרי ספר הזיכרונות של ג'ורג' וו. בוש. בספר הזה, כותב נשיא ארצות הברית לשעבר שהרגע הנורא מכל בקדנציה שלו הוא הרגע שבו אמר הראפר: "לג'ורג' בוש לא אכפת מאנשים שחורים". זה קרה במשדר התרמה לנפגעי הוריקן קטרינה והעקיצה האמוציונאלית והאישית הזו, מסתבר, היא יותר נוראה מבחינתו של בוש מאשר אסון התאומים, השפל הכלכלי, המלחמה חסרת הסוף באפגניסטן ואחותה המיותרת בעירק.

והאמת, אפשר גם להבין אותו. אחרי הכל, זה כואב כשהמלך אומר לך שהוא לא מרוצה ממך, וקניה ווסט הוא אכן המלך הבלתי מעורער של הפופ, התקשורת והתרבות. לראיה, מי אם לא מלך יכול היה לתאם את ההקדמה המושלמת שנתן בוש לאלבומו החדש.

ווסט הוא המלך כי יש בו קצת מכל מה שהיה למלכים הקודמים. הוא מספק שערוריות כמו מייקל ג'קסון (בלי הקטע הדאונרי של לגעת בילדים) ומכתיב אופנה לפחות כמוהו; הוא מאיים על הממסד בצורה שאמינם מתגעגע אליה; כל האנשים שהשתחוו בפני ג'יי-זי וביגי סמולז מתכופפים גם מולו; הוא הושווה לישו ממש כמו ג'ון לנון; הוא מצוי ביחסי שנאה-אהבה עם עצמו כמו אלביס פרסלי; הוא נובוריש וראוותן פי אלף מפאף דדי; ומרכיב משקפיים שגורמים לאלטון ג'ון להיראות נורמלי לחלוטין. הוא הגבר היחיד ששולט בפופ העכשווי ולידו יש עשרות מלכות ששוות קצת פחות ממנו (מריהאנה וביונסה ועד ליידי גאגא וטיילור סוויפט). כי מלך הרי יש רק אחד ומלכות, לעומת זאת, נערמות כמו זבל.

ווסט אפילו גונב לאובמה את הטייטל "האיום הכי גדול על אמריקה הלבנה", ולא – אני לא מגזים. הוא גורם לאובמה להיראות כמו כלכלן מוול סטריט, וזה בכלל לא קשור לדעות הפוליטיות או להערות המחאתיות בשירים שלו. ווסט מפחיד את האליטה בגלל שהוא שונה ממנה בערך כמו שהוא פופולרי. אובמה אולי שחור (ומוסלמי וסוציאליסט, על פי אנשים מסוימים) אבל הוא איש מלומד, נעים הליכות, ובעיקר מנסה כל הזמן שלא להיתפס כניגר מהשכונה. קניה ווסט בא מבית טוב, הוא משכיל (יחסית) ולא מפחד להביע את הדעות שלו, אבל מעל לכל אלו הוא ניגר. מאדרפאקינג ניגר.

בעצם, עד היום היה רק איש אחד שסיכן את מעמדו הבלתי מעורער של ווסט. קוראים לו ליל' וויין, ולמרות שהחשיפה העולמית שלו פחות גדולה, בארצות הברית הם דמויות מקבילות. שניהם מוכרים יותר אלבומים מכל אחד אחר; שניהם עושים הרבה יותר בעצמם ולא נותנים לאנשים בחליפות לנהל אותם; לצד ווסט עומדים הליברלים הצעירים מברוקלין וסן פרנסיסקו, ואילו וויין שולט בשכונות ושומר את זה אמיתי.

אבל מה שבאמת גורם להם לעמוד בחזית זה שאף אחד מהם לא בא מכדור הארץ. שניהם לא גילו, אמנם, שום דבר שהאדם לא המציא לפניהם - פשוט בגלל שהם מהחלל, הם עושים את מה שתמיד עשו, רק הרבה יותר טוב. לא סתם וויין תמיד אומר בשירים שהוא ממאדים, ואילו ווסט הראה לנו בסרט הקצר שלו, "Runaway", שבנות אנושיות לא עושות לו את זה; רק יצור מיתולוגי כמו פניקס יכול לענות על צרכיו.

בפעם הקודמת שהלכו ראש בראש, "Tha Carter III" שיצא לליל' ויין ב-2008 שבר את שיא המכירות בשבוע הראשון שעשה "Graduation" של ווסט מ-2007. אך כל זה בעבר, והיום מי בכלל יכול להשוות בין "I Am Not A Human Being" שיצא לליל' ויין לפני חודשיים, לבין "My Beautiful Dark Twisted Fantasy". הראשון - מוצלח ככל שיהיה - עבר לרובנו מעל הראש, ואילו היסטריה שיצר"My Beautiful Dark Twisted Fantasy" היא משהו שכבר כמעט לא קורה.

ווסט הביס את וויין כי הוא הבין שהוא צריך להיות גם טיפה אנושי בכדי שבני האדם יזדהו איתו. כבר באלבום הקודם שלו, "808s & Heartbreak", קניה חשף המון כאב ואנושיות, בעוד שוויין תמיד אבסטרקטי ומבלבל. ואם זה לא מספיק, אז לקראת האלבום החדש ווסט החליף את כל השיניים התחתונות שלו ליהלומים, עם קריצה ענקית לוויין, שהחליף כבר לפני מספר שנים את כל שיניו – לא רק התחתונות – לאבנים היקרות האלו. האמירה של ווסט כאן פשוטה: משהו בסגנון "וויין אף פעם לא יהיה אחד מכם, אצלי לפחות חצי הוא אנושי". משמע, וויין הגיע ממאדים כדי למכור אלבומים, קניה הגיע כדי לשלוט במין האנושי.

ו-ווסט אכן שולט. עזבו אתכם לרגע מענייני הייפ ויח"צ, "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" הוא אלבום ההיפ-הופ הכי טוב של השנים האחרונות. זו הפעם הראשונה שקניה מצליח להיות ראפר על אמת, ולא סתם מפיק מוצלח. בשלושת אלבומיו הראשונים, ווסט הסתתר מאחורי פומפוזיות ו/או הופעות אורח שגנבו את תשומת הלב. בקודם, גימיק האוטו-טיון הוא זה שכבש את ההצגה. החדש הוא קודם כל קניה ווסט והאישיות שלו: הוא למד לעשות ראפ, לכתוב באופן שמתאים לגישה הצבעונית שלו ולתת להפקות – מנופחות ככל שיהיו – לא לגנוב את ההצגה. קחו, למשל, שיר כמו "All of the Lights" והביט הערסי (בקטע טוב) שמגיע איתו. יש בו הופעות אורח של אלטון ג'ון, ריהאנה, פרגי, קיד קאדי, ג'ון לג'נד, אלישיה קיז, דרייק, צ'ארלי ווילסון ועוד. זו רשימה שלא היתה מאכזבת שיר צדקה, ועדיין – קניה מרחף בו מעל כולם וכמעט מעלים את הנוכחות של כל ה-A ליסט הזה שהוא מארח.

בניגוד לראפרים בולטים אחרים, ווסט יודע להסתכל לצדדים ולערבב ז'אנרים באופן מבריק. דרייק וליל' וויין אולי יודעים לעשות היפ הופ, אבל בכל פעם שהם מסתכלים לצדדים זו הופך למביך (וויין עם הרפתקת הרוק האיומה שלו, דרייק עם הפלירטוט הנמושתי שלו עם ה-R&B). קיד קאדי אולי יורה לכוכבים וקורא בפיצ'פורק, אבל עוד לא הצליח להוציא אלבום טוב במשך כל הקריירה שלו. ואילו ווסט – הוא לא נופל, וזה בכלל לא משנה מה הוא מנסה לעשות. ב-"Blame Game" הוא מסמפל את הפסנתר מ-"Avril 14th" של אפקס טווין ומספק ביט מרגש בטירוף; ב-"Power" הוא חוטף את קינג קרימזון ועושה מהם המנון כוחני ולהיט פופ; ב-"Hell of a Life" הוא משתמש בבלאק סבאת' והופך את אוזי אוסבורן לרלוונטי לא באמצעות תוכנית ריאליטי אלא דרך המוזיקה.

במקביל, ווסט גם לא זונח את העבר. "So Appalled" זורק את ג'יי-זי, RZA, פושה-טי, סוויז ביטס ו-Prynce Cy Hi ומצמיד לכולם ביט שנגזר מהרגעים הכי טובים של הוו-טאנג-קלאן; "Monster" הוא מפגן כוח אולד-סקולי שנותן לניקי מינאג' (שגם מקריינת את קטעי המעבר) להיות הדבר היחיד שמתעלה על ווסט בכל האלבום; ו-"Runaway", שמסמפל את Backyard Heavies ואת הלב המעוך של ווסט, הוא כנראה שיר השנה.

הערבוב הזה בין החדש לישן, השמות של פעם, הכוכבים העולים, הביטים המצוינים, הרעש מסביב והפחד של אמריקה הלבנה הוא מה שהופך את "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" לאלבום המעולה שהוא ולאבן דרך חשובה בהיפ הופ, שאחרי שהפך להיות ענקי כל כך היה נדמה שכבר אין לו לאן ללכת. בשיר הפתיחה, "Dark Fantasy", הפזמון שואל "האם אנחנו יכולים להגיע גבוה יותר?". קניה ווסט יכול להגיע כמה גבוה שהוא רוצה - כבר עכשיו הוא נמצא במקום שאף אחד אחר לא דרך בו.