גיבורות מעמד הבועלים: על "איזה מין שוויון"

חבורת הגברים המעורטלים משפילד שכיכבה לפני כעשור וחצי ב"ללכת עד הסוף" בראה תת-ז'אנר חדש: קומדיית הפועלים האומללים אך האופטימיים. המאפיינים של סוגה זו פשוטים מאוד: ממקמים את העלילה בעיירת ספר שקודם לכן שמענו רק על הלהקות או על קבוצות הכדורגל שלה, מאתרים בשטחה גיבורים מחוספסים אך מלאי קסם מן הפרולטריון או מן המעמד הבינוני-נמוך, מוצאים אצלם מצוקה חברתית כאובה וחשובה, עוסקים בה בצורה פרובוקטיבית, אך דואגים שהסרט יפנה גם למכנה משותף נמוך וישמח עד תומו את לב הקהל, ועושים כל זאת באלגנטיות בריטית – חשוב שבין מנקה ארובות אחד למשנהו, יופיעו גם כמה מנחות תה.

סוגה זו הפכה במהרה לאחד מענפי הייצוא הבולטים של תעשיית הקולנוע בממלכה המאוחדת ובעצם לתשובה שלה לסרט הישראלי על מלחמת לבנון – משהו שרק הבריטים יכולים לעשות, ושתמיד יזכה בתהודה בינלאומית ולעתים גם במועמדויות לאוסקרים ("ללכת עד הסוף" אפילו היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר).

הבעיה היא שבתת-ז'אנר זה היה משהו מלאכותי מלכתחילה, וככל שהופקו בו יותר סרטים, כך הוא גם נהיה מעושה יותר. דוגמה טרייה ומובהקת לכך היא "איזה מין שיוויון", קומדיית הפועלים החדשה של נייג'ל קול, מי שכבר ביים שניים מן הלהיטים בסוגה, "להציל את גרייס" ו"נערות לוח השנה". בשני אלה עוד היתה אנרגיה מרעננת, אבל הקומדיה החדשה של קול כבר מוכיחה כי סוג זה של סרטים הגיע לשלב המיצוי ועוד רגע ייראה כמו פארודיה על עצמו. הכל ב"איזה מין שיוויון" נראה כמו מחזור של שטיקים, דמויות ומצבים שחזינו בהם לא פעם, וההבדל היחיד הוא בפרטי הסיפור.

למרבה האירוניה, זה אולי דווקא הסיפור המשמעותי ביותר בהיסטוריה הקצרה של קומדיית הפועלים, ובניגוד לנהוג הוא גם מבוסס על דברים שקרו באמת: קול עוקב כאן אחר העובדות באחד מן המפעלים הרבים בשטחי האי הבריטי של חברת פורד האמריקאית, שפצחו בשביתה בשנות השישים בדרישה להשוות את תנאיהם לעמיתיהם מן המין הגברי. הגברים בבית הפנו להן עורף, איגודי העובדים בגדו בהן, הבוסים מאמריקה איימו במשבר דיפלומטי ואף אחד לא נתן להן סיכוי ליצור תקדים. למרות כל זאת, העובדות האמיצות התמידו במאבקן, שכמיטב המורשת החצופה כלל שימוש מתגרה במיניותן – אחרי הכל, מה שווה קומדיית פועלים בריטית אם לא רואים בה את הפרולטריון בלי חלק עליון.

טוב שסיפור זה זכה להגיע למסך הגדול, וזאת משלוש סיבות: הוא כמעט לא זכה להנצחה תרבותית קודם לכן, הוא הוביל לאחת מן המהפכות החשובות בתחום השיוויון בין המינים, ומעל הכל, הוא מעורר השראה – הסיבה העיקרית להצלחת המאבק של הפועלות היא שהן הבינו כי אף פעם אסור להרים ידיים, וזהו מסר שיכול להדהד באוזניו של כל צופה, בין אם הוא בריטי או ישראלי, גבר או אשה. הצרה היא שהעוצמה של הסיפור עומדת בניגוד מוחלט לחולשה שבה הוא בא אל הבד: אולי זה קרה מפני שקול יצא מנקודת הנחה שהשילוב בין נושא מעניין, תבנית ז'אנרית שכבר הוכיחה את עצמה ושחקנים בשיעור הקומה של בוב הוסקינס וסאלי הוקינס חייב לעשות את העבודה, ולכן לא טרח להפעיל מחשבה יתרה.

כתוצאה מכך, שום אלמנט בסרט אינו משכנע: משפטי המחץ שכיחים מדי ונשמעים כמו ססמאות בדויות ולא כמו משהו שנאמר בידי אנשים אמיתיים; הפיתולים העלילתיים נחפזים, והפתרונות כה קלושים שהם גורמים לדרמה לאבד את שיווי משקלה; ואילו הניסיון לעצב דמויות משנה מעוררות חיוך או חמלה כמעט מביך בפשטנות ובנדושות שלו. מוזר מכל, "איזה מין שיוויון" גם מתעלם כמעט לחלוטין מן ההקשר התרבותי שבו הוא מתרחש – בין השאר, הוא מציג את פס הקול הדל ביותר של איזשהו סרט עכשווי על שנות השישים.

אפשר להמשיך למנות את הפגמים של הסרט, אך הנקודה העיקרית היא שבסופה של הצפייה מתקבלת ההרגשה שלא יכול להיות שכך קרו הדברים ושלגיבורות הללו מגיע כבוד קולנועי ראוי יותר. נכון שזו בדרך כלל התחושה ביחס לסרטים המבוססים על סיפור אמיתי, אבל הפעם התסכול חזק במיוחד. הסתמיות של "איזה מין שיוויון" בולטת בעיקר לעומת הברק של "סמטרי ג'נקשן" של ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט, גם הוא סרט בריטי תקופתי מן השנה האחרונה על הפערים בין המעמדות והמינים באנגליה של שנות השישים.

כמיטב המסורת האירונית של מדיניות ההפצה בישראל, דווקא "סמטרי ג'נקשן" לא זכה לראות כאן אור מקרן, אבל בניגוד ל"איזה מין שיוויון" הוא השכיל לטפל בנושא המגדרי בצורה מקורית, מלאת תבונה ורגש. בכך הוא הוכיח שקולנוען המתהדר ביומרות חברתיות יכול למצוא את דרך המלך בין חיקויים מחוספסים של קן לואץ' להעתקים מתקתקים של "ללכת עד הסוף".

טוב שהמאבק של עובדות פורד לקבל העלאת שכר הסתכם בהצלחה, אבל יש לקוות שהאקדמיה האמריקאית לא תתן למפיקי "איזה מין שיוויון" גושפנקא לעשות עוד סרטים מסוגו: אחרי הכל, אם נידרש לצפות בשנה הבאה בקומדיה על כורות פחם מליברפול שיוזמות מופע סטריפטיז כדי להציל את הפאב האהוב עליהן, נאבד כבר סופית את האמון שלנו בקולנוע בריטי.