שולפת חרב: ראיון עם מעין שלף על וידיאוזון

"אמנות אוטיסטית לא מעניינת אותי, אני מחפשת את המקום שאמנות נוגעת באנשים" – כך מצהירה האוצרת מעין שלף, אחת האוצרות המרכזיות שלוקחות חלק בוידיאוזון, הביאנלה הבינלאומית החמישית לאמנות וידיאו, שנפתחת הערב (שלישי). מדובר בביאנלה שמפיק המרכז לאמנות עכשווית CCA ושתתקיים במהלך השבוע הקרוב בשלל אתרים: במרכז עצמו בתל אביב, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, בסינמטקים של תל-אביב וירושלים, ובפעם הראשונה גם במוזיאון פתח תקווה. שלף היא העוזרת של סרג'יו אדלשטיין, האוצר של הביאנלה, ואצרה שלוש מבין כל התוכניות שיוקרנו במסגרתה. כל אחת מהתוכניות הללו מורכבת מעבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים אך מבחינתה של שלף בכולן חוזרת תמה אחת – הקשר של העבודות עם הסביבה. "מעניין אותי לחקור מושגים כמו קהל וקהילה", אומרת שלף בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת הביאנלה, "מעניין אותי לנסות לפתוח את המושגים הללו כל הזמן, אף פעם לא לקחת אותם כמובן מאליו".

"תערוכה טובה מבחינתי היא כזו שבה האופן שבו העבודות מוצגות בחלל והחוויה של הצופה מהדהדים את התוכן והצורה של העבודות עצמן," היא מספרת. "כמו למשל בגלריית וויט קיוב (White Cube) בלונדון – שם ראיתי תערוכה בהשראת סיפורים של אדגר אלן פו, שהיתה בחושך כמעט מוחלט. העבודות, שבעצמן כללו אלמנטים של סרטי אימה, מתח וגרוטסק, היו מוצגות במרתפים של בניין ישן ליד הגלריה, והצופה היה צריך לגלות אותן בנבכי החלל, כמו נרטיב שמתפתח בספר בלשי. זו דוגמא לסוג של אוצרות תלוית אתר או מרחב והיא זו שמעניינת אותי".

התפיסה האוצרותית הזו ניכרת גם בשלוש התכניות שאצרה שלף עבור הביאנלה – גם מבחינה מצומצמת, כמו, למשל, הבחירה להקרין מקבץ אחד של עבודות על הקירות החיצוניים של המרכז לאמנות עכשווית, או במובן הרחב, בהתייחסות לעיר – תל אביב – בה העבודות מוקרנות כגורם מכריע בבחירתן. גם תהליך האוצרות לא נבע כהכתבה מראש – בחירת תמה וחיפוש עבודות מתאימות – אלא באופן אורגני, לאחר צפייה בכל העבודות שנשלחו למרכז לרגל הביאנלה. זאת משום ש"האוצרות, גם אם היא דומיננטית ויצירתית, עדיין צריכה לנבוע מתוך העבודות, ולשרת את האמן," כפי שהיא מדגישה.

כך, למשל, התוכנית "אגדות אורבניות", בה מציגים אמנים ישראלים צעירים כגון זמיר שץ, טלי קרן, הדס נוימן, זהר אלפנט ואיילת בן דור, תוקרן בחוץ, גם "כדי לשבור את ההקרנה 'בקובייה השחורה', מעין מיתוס של אמצעי צפייה, וגם כדי למקם את העבודות המקומיות במרחב יצירתם", כלשונה של שלף. "אפשר לומר על העבודות באסופה זו שהן משתמשות בטראש מודע לעצמו. יש בהן אלמנטים של B movies . נראה שהן מחפשות בכנות סוג של רגש שהוא יותר קולנועי מאשר וידיאו ארטי. וידיאו ארט נחשב בדרך כלל למדיום מאופק ואינטלקטואלי יותר, גם מבחינה אסתטית וגם מבחינה נרטיבית, ובעבודות האלה רואים משהו אחר. לדוגמא, העבודה 'סיון' של זהר אליפנט, שעוקבת אחר אוהדת כדורגל מאד מסורה וגורמת לצופה להזדהות עמוקות עם השמחה והכאב שלה. או העבודה של זמיר שץ שביקש מחברתו לצלם אותו לאחר שנפרד ממנה".

הכותרת של האסופה השנייה, "מלחמה-מחזמר", נובעת, לדבריה של שלף, בצורה ישירה מתוך העבודות, שעוסקות באסתטיקה של המלחמה ובדיכוטומיה של טובים מול רעים. המוזיקה ממלאת בהן תפקיד משמעותי: לעיתים הדמויות פוצחות בשיר כמו במחזמר, ובפעמים אחרות העבודות מתפקדות כמעין וידאו קליפ. "המוזיקה בעבודות מאזכרת מיתוסים ונרטיבים לאומיים", אומרת שלף, "ומשקפת את הרטוריקה השלטת שמגדירה מצבי משבר ומכתיבה מלחמות. במקביל, היא מייצרת אצל הצופה ריחוק רגשי, כמו במחזמר שעובר לפתע מן הממשי למדומיין בסצינה של שיר. דווקא באופן זה המוזיקה מדגישה את האבסורדיות של האסקפיזם".

האסופה האחרונה, "עניינים פנימיים", מציגה עבודות המשתמשות בשפת הקולנוע באופן רפלקסיבי על מנת לבחון את הגבולות הלא מוגדרים בין הקולנוע לוידיאו ארט ולמדיה הפופולארית. כך, העבודה "בכל פעם" של ברורסן ולוקאץ' עושה שימוש בתיעוד של בריטני ספירס וקאבר שנעשה לה ביוטיוב.

שלף, שהגיעה להיות אוצרת בדרך מעט עקלקלה, דרך לימודי אמנות, צילום ועיצוב תעשייתי, הצטרפה ל-CCA כאוצרת לפני כשנה. לפני כן היא עבדה כאוצרת בגרליה קו 16, ב-Art TLV האחרון, ובעוד פרויקטים עצמאיים רבים שהתמקדו באמנות במרחב ציבורי. כמו כן, זו השנה השלישית בה היא מלמדת בתכנית הבינלאומית לאוצרות של סמינר הקיבוצים והמרכז לאמנות עכשווית ובמגמת הפקה בבית ספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים.

"הטענה שמי שלא למד מקצוע מסוים לא יכול ללמד אותו היא מגוחכת", אומרת שלף, מתעקשת להגן על תכניות האוצרות הרבות שנפתחו בשנים האחרונות, תכניות שגם זכו ביחס אמביוולנטי מצד אוצרים ותיקים, ביניהם גדעון עפרת. "נראה לי ברור מאליו שמניסיון לומדים לא פחות מאשר במסגרת אקדמית תיאורטית, אם לא יותר. זו אחת הסיבות שבמסגרות בהן אני מלמדת שמים דגש על עשייה ולא רק על תיאוריות".

"גם אני עדיין לומדת כל הזמן," שלף מזכירה, ומסבירה כי תכניות לימוד אינן "מפעל חשיבה אלא יותר מעבדת חשיבה בה מנסים לייצר דיאלוג". בדיוק כמו האמנות שמעניינת אותה, שאינה מנסה לשנות את המציאות, "במיוחד לא מציאות קשה ומורכבת כמו שלנו".