גואל נפש: על "איך עושים את האח הגדול"

(באדיבות קשת)

נפתח בחידה: איזה גיבור תרבות ישראלי אחראי למשפט הבא - "כשאהיה בן 80 ואחשוב על החוויה הזאת, אזכר בה בגאווה ואדע שעשיתי את זה, חוויתי חוויה שאף אחד אחר לא היה שותף לה, בעוצמות שלא ניתן להרגיש בשום מקום אחר בעולם"? האם דוד בן גוריון בהכרזת העצמאות, בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני הראשון, מוטה גור בכיבוש ירושלים, או שמא גואל פינטו על מדרגות בית "האח הגדול"? יסלחו לי הקוראים על השימוש בטכניקה הנלוזה, אך לעתים על קלישאה יש להגיב בקלישאה.

מי שמנסה להבין מדוע במקביל לעניין הרב שיוצרת התוכנית "האח הגדול" היא גם מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם, חייב היה לצפות אמש (רביעי) ב"איך עושים את האח הגדול", המשדר המיוחד שבו חשף גואל פינטו את השפעת התוכנית על חייו. נאום הסיכום הדרמטי שלו היווה דוגמה נוספת לא רק למכונת השיווק המשומנת של "האח הגדול", אלא בעיקר לרצינות התהומית שבה יוצריה ומשתתפיה לוקחים את עצמם, כאילו אין מדובר בתוכנית ריאליטי חביבה אלא ב"ניסוי סוציולוגי", "מבחן אנושי" ו"חוויה חברתית".

אין ספק ש"האח הגדול" היא מוצר טלוויזיוני ממכר שמייצר סצינות אנושיות נפלאות. לא ניקח ממנה את הדרמה שהיא מספקת, כמו גם את האמוציות שהיא סוחטת או את המעורבות הרגשית, אך הנאום הפומפוזי של פינטו מסמל את כל היומרות הצבועות של התוכנית, כאילו מדובר ביצירה נעלה שמטרתה לבחון את אמות המוסר האנושיות בתנאי מעבדה, ולא בעוד תוכנית טלוויזיה בערוץ מסחרי שמטרתה היחידה היא להכניס כסף ליוצריה. הצופים כבר השלימו עם זה מזמן וחיים עם זה בשלום, עכשיו רק נותר שהזכיינית תיפטר מההצטעצעות הצינית הזאת, שמזכירה בעיקר את האגו טריפ הפסיכוטי של כריסטוף, במאי "המופע של טרומן".

סרטו של פינטו לא לימד שום דבר חדש על "האח הגדול". הוא אולי המחיש במעט את המצוקות הנפשיות של המתמודדים (התקפי חרדה, שימוש בתרופות פסיכיאטריות, שיחות תכופות עם פסיכולוגים), אך רוב הזמן המרואיינים השתמשו באותה קלישאה סתומה: "אי אפשר להסביר את זה, רק מי שהיה שם מבין את עוצמת החוויה". במקרה של פינטו – אדם רהוט ואינטליגנט בעל מודעות עצמית ויכולות ורבאליות – ציפינו למעט יותר, אך בסופו של דבר זכינו ממנו למסרים כפולים ומבלבלים.

אז מדוע פינטו הלך מלכתחילה ל"האח הגדול"? לא ברור. בתחילה הוא טען ש"המניע העיקרי היה לגלות את עצמי מחדש", לאחר מכן אמר ש"המטרה היתה להבין האם אותו אדם שצקצק בשפתיו נגד הריאליטי צדק או לא", ובהמשך הסביר שמדובר במשבר גיל ה-40 ("האם זה כל מה שיש לחיים להציע?"). כשנשאל בסיום אם היה מוכן לעבור שוב את אותה "חוויה חשובה", הוא כבר הודה שזה "תלוי בכמה כסף יציעו לי".

נדמה שהאמת התגלתה דווקא בשיחה עם דנה ספקטור (שווידוייה האישיים אינם קשורים במיוחד ל"האח הגדול", אך כמובן שהובלטו בסרט בגלל איכותם הרכילותית). מאחר שאין קשר בין ספקטור ו"מחוברות" לחוויה שמציעה "האח הגדול" (בית סגור, דינמיקה אינטנסיבית עם אנשים זרים), התברר שהסיפור האמיתי בחוויה הוא הקווים המקבילים בין השניים: עיתונאים שעברו לצד השני, וכעת מתמודדים עם החשיפה ו"התהילה" התקשורתית. לפתע הניסוי החברתי נזנח הצדה, לפתע כבר לא מדובר במבחן סוציולוגי; ספקטור ופינטו הודו שתחושת הריקנות ומשבר גיל ה-40 הם אלה שגרמו להתחיל לרצות "לחיות את החיים" ו"לצאת לדרך חדשה". ומהם אותם חיים חדשים? החיים לעיני המצלמה, זאת שנותנת משמעות להווייתם, וזאת בניגוד לריקנות האומללה שטמונה באנונימיות.

הדבר האחרון שהסרט של פינטו יצר זה חשק להכיר את הקורבנות החדשים של "האח הגדול", אך הצופים כבר חזקים יותר משיטות התעמולה של התוכנית, שמנסה למכור לנו מוצר תרבותי חשוב במעלתו. נמשיך לצפות ב"האח הגדול" לא בגלל היומרות הצבועות של יוצריה, אלא בזכות היותה בידור טלוויזיוני קליל ומהנה. ולגבי פינטו, אל לו להתהדר במעשיו יתר על המידה. כרגע הוא נכלל באותה תת קבוצה תרבותית לצד עינב בובליל ומעיין חודידה. לא נותר לנו אלא לאחל לו ולספקטור בהצלחה בחייהם החדשים. מי ייתן והם יידעו ליהנות מהם גם לא מול המצלמה.