מי שביקר בנסיך הקטן, פגש אותי.
אציין, ולא בגאווה גדולה, כי בארבע השנים האחרונות להוציא כמה ימים חמים במיוחד פקדתי את המקום אחת ליום ולעיתים גם פעמיים או שלוש ואכלתי את אותה הפסטה. אף נדמה, כי זכיתי בכבוד המפוקפק להיפך לאחד מחפציו של המקום, לפריט באינוונטר, כמו כיסא או שולחן או ספר שמרבים לעלעל בו אך איש לא רוכש אותו והוא נודד בין שולחן לשולחן, תמיד שם, היכן שהוא. תפאורה.
כעבור שנתיים, מאסתי בהליכות היומיות ובצליחתו של אלנבי, הרחוב האפל והאינסופי שאנשיו פגומים, והעתקתי את מקום מגורי לסמטה פלונית 7, לבניין הסמוך לנסיך הקטן. היה זה סופם של חיי הפרטיים, שעה שביתי הפך לאקסטנציה של בית הקפה, לסניף חדש. חלפה שנה, ולמרות ריבוי המבקרים, הכנסותיי לא הרקיעו ובגלל שכר הדירה הנהוג במרכז תל אביב, נאלצתי לארוז את מיטלטליי ולעזוב את הסמטה. חלפה שנה נוספת, והנה, מסיבות דומות, כמוני, עוזב גם הנסיך ומותיר את סמטה פלונית להתבוסס בפלוניותה כשברקע מושרות מילותיו של פן: "כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת/ אבל עד לי האל החורץ גורלות/ אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת".
אכן, היה זה לא טוב. האוכל היה רע, הכיסאות רעועים, מיני רמשים זחלו מכל עבר והשירות היה, בלשון המעטה, איטי למדי או כפי שניסחו זאת יפה כמה לקוחות מרוצים: "באנו בגלל הקפה, נשארנו כי הוא לא הגיע". ולמרות זאת, כדרכה של זוהמה להיות קרקע אידיאלית לשגשוגם של טפילים, כך היה הנסיך הקטן קרקע אידיאלית עבור זן אחר של טפילים: כאלו שמשאירים טיפ זעום במקרה הטוב, שמדברים בקולי קולות, שמזמינים כוס תה בשמונה שקלים ותופסים שולחן לשמונה שעות או, במילים אחרות, אנשי הספרות. עורכים ומבקרים, סופרים ומתרגמים, ויותר מכל המשוררים זה הזן הטפילי יותר שבין הטפילים, המחזר על הפתחים כדי להציג את מרכולתו, אם זה כתב עת חדש או פואמה מחורזת או וידוי קורע לב.
יהודה אלחריזי כותב ובצדק: "המחבר למי יחבר?/ ועל אזני מי ידבר?/ והאזנים חרשות!". אולם לא כך היה בנסיך הקטן. שם, גם אחרי חצות עוד יושב לו מתרגם עגלגל עם כוס של ג'ין, או משורר שמתקשה לישון, או עורך שהתגנב עם ליל כדי להניח את הגיליון החדש של כתב העת שלו וכולם נכונים לפצוח בשיחה, ומשזאת מתלקחת, מתקבצים סביב אנשים נוספים, וכבמטה קסם, נדמה כי המקום, אכן שוקק חיים. ועוד מעט כבר בוקר.
יום שישי.
מי שלא ביקר ביום שישי בנסיך הקטן, כמו לא ראה יום שישי מעולם. מאז השואה לא נדחסו כל כך הרבה יהודים בחדר אחד. זה לוקח כסא ומצטרף וזה מעביר צלחת מן המלצרית החסומה אל השולחן הסמוך וזה מעביר טקסט וזה מתחנן לסיגריה וזה מזמין את כולם למשקה ונרדם וזה גוהר על בחורה וזה מתמרמר מעל דפי מוסף הספרות. אופוריה.
לא חלף זמן רב, אולי שנתיים, וכולם כבר שכבו עם כולם, וכולם כבר כתבו על כולם, וכולם כבר הפסיקו לבוא וככתוב ב"מסכת דרך ארץ":"בית שיש בו מחלוקת סופו לחרב".
ואכן, חרב הנסיך ונד?מו היכלות הספרים והסתלקו רוב רובם של המשוררים, הסופרים, השחקנים, המוזיקאים, האקדמאים וגם הסקרנים. ואולי רק פה ושם, מישהו עוד אייש שולחן, לזכר הימים.
חצקל איש כסית? נעים איש נסיך!
אמנם, הימים היפים של בית הקפה היו קצרים למדי, אך בשיאו שרר בנסיך הקטן קסם שאין שני לו, כאילו שחה המקום בעננת שכינה. כל רגע היה חווייתי בתכלית ומלא מתח ומשמעות. יכולת להתאהב בכולם וכל ויכוח סוער היה לאקט אינטימי ואינטנסיבי. מישהו שפך עליי כוס מים כי ביקרתי את שירתו, מישהו קם מן השולחן, מישהו צעק, הכל היה אלים וחם וחשוב נורא. הנסיך היה ללב הפועם של הספרות העברית. לרגע, הכל קרה שם, ונדמה היה כי יש ספרות בארץ ישראל, וכי לי היתה הזכות להיות שם ולפגוש אנשים נפלאים ואנשים נפלאים פחות.
אך זכות לא פחותה מזאת היתה להכיר את נעים. לשעבר הבעלים של הנסיך הקטן וכיום הטוב שבידידיי. האיש שהרשה לי לגנוב ממנו ספרים, שעשה הנחה לכולם, שידע שיש מי שקם מבלי ששילם וחייך אליו, שמחק חובות כל הזמן, רק לא את חובותיו שלו. מ-א' ועד ת', הנסיך הקטן הוא נעים, שידע לא פעם, ובחוכמה רבה, להיכנס לחדר העישון במהלכו של דיון מורט עצבים וחסר משמעות בין חמישה משוררים וסופר ולהפתיע את כולם בקריאה הנרגשת: "אבי נ?מני המלך!".
לימים תפס את מקומו עלם חמודות בשם צחי, אך זה היה כבר מאוחר מדי. הנסיך נסגר.
או כפי שמסכם זאת יפה השלט שנתלה היום בכניסה:
אכן תודה.
ולמי שאכן פיספס או סתם מתגעגע, שבוע עד לסגירה 27.11 4.12, ובמוצ"ש 4.12, מסיבת הסגירה. פתיחה מחודשת תיתכן בחודשים הקרובים באזור המדרחוב של נחלת בנימין.