היום השלישי: על "שלושת הימים הבאים"

במהלך הקיץ, נוכח העיבודים המחודשים של "סיוט ברחוב אלם", "צוות לעניין" ו"קראטה קיד", נראה היה כי שנות השמונים הם מקור ההשראה החם ביותר בעולם הקולנוע העכשווי, אבל בזמן האחרון עושה רושם כי הכבוד שמור דווקא לעשור מתקדם יותר. כך, רק לפני שבוע חזינו ב"לא ניתנת לעצירה", שהוגדר בפי כל כגרסה מעודכנת של להיט הניינטיז "ספיד", ועכשיו מתגלגל לפתחנו "שלושת הימים הבאים", שדומה להפליא ל"הנמלט", שובר הקופות מ-1993.

בדיוק כמו במותחן הפעולה ההוא, גם הפעם התקרובת כוללת אזרח אמריקאי ממוצע, בריחה מרשויות החוק ומצוד לאורכה של ארצות הברית. ההבדל הוא שבסרט זה נוסף ממד רומנטי- משפחתי: גיבור "שלושת הימים הבאים" הוא ג'ון (ראסל קרואו), מורה מרובע לספרות, שרעייתו כלואה באשמת רצח. הוא משוכנע בחפותה, אך מבין כי אפסו סיכוייה לצאת לחופשי. כתוצאה מכך, בדומה לגיבורים קולנועיים קודמים מסוגו (האחרון היה האמריקאי המהוגן שעמד במרכז "אזרח שומר חוק"), הוא מחליט לקחת את החוק לידיים ויוצא לחלץ את יקירת לבו ולברוח איתה מן המדינה.

כפי שמשתמע משם הסרט, חלון ההזדמנויות העומד בפני ג'ון קצר ביותר, כך שהוא יידרש ללמוד במהרה כיצד לפרוץ מנעולים, להערים על סוהרים ופושעים ולעקוף מחסומי דרכים. עד עתה הדבר היחיד שג'ון ידע לעשות הוא לדון באלגוריות של דה סרוואנטס, אבל מעכשיו כבר אין לו זמן לחוכמות וגם לא להתלבטויות ערכיות. דברים אלה אמורים גם לגבי הסרט, שאינו אלא 120 דקות של אקשן גולמי, טהור ובסיסי, נטול רבדים וחסר כל יומרה חוץ מהשאיפה לרתק את הקהל. "שלושת הימים הבאים" דומה ל"לא ניתנת לעצירה" גם במובן זה, אבל הוא טוב בהרבה ממנו, ולמעשה גם עומד יפה בהשוואה ל"הנמלט".

העובדה שהסרט ראוי להקבלות הללו מרשימה משתי סיבות. ראשית, מפני שהוא מתרומם מעל כל הקלישאות שלו, וחשוב מכך, בגלל שהוא מתעלה מעל כל הפגמים שבו, ויש רבים כאלה –הסרט ארוך באופן לא מחויב המציאות ואף תמוה, והדבר בולט בעיקר בסיומת המתמשכת שלו. הבמאי פול האגיס ("התרסקות" זוכה האוסקר) גם מתעכב משום מה על לא מעט רגעים מתים, ונוסף לכך מציג אזכורים ישירים ופשטניים מדי ל"דון קישוט" ומאייש את יצירתו בכמות עודפת של דמויות משנה לא הכרחיות שצצות ונעלמות באופן שרירותי. את אחת מהן מגלמת, בחן ובטבעיות, מורן אטיאס, שהמחשוף שלה זוכה לפתוח את הסרט בסצנה מיותרת אחת מיני רבות.

אלה היו יכולים להיות כשלים משמעותיים, אבל האגיס וצוותו מאזנים אותם ובסיכומו של עניין גם משכיחים אותם. כדי לעשות זאת, "שלושת הימים הבאים" מאזן כהלכה בין הממדים הפליליים והמשפחתיים, מעצב את הדמויות הראשיות באופן אמין ומשכנע, מגבש את הסיפור בצורה קוהרנטית וממוקדת מטרה, משתמש בעריכה כדי לבנות את האירועים הדרמטיים בצורה מורטת עצבים, ונתמך בליווי מוזיקלי קודח עצמות פרי עטו של מובי.
ואם כל זה לא מספיק, הרי שהסרט כולל קטע פעולה אחד שראוי להיכנס למצעד הרגעים הקולנועיים הגדולים של השנה. הודות לכל זאת, הצופים מגלים אכפתיות כלפי גורלם של הגיבורים, והסרט מעניק להם תמורה נאה כגמול על המאמץ הרב שהשקיעו בו.

לפיכך, מצער שמותחן זה ספג כישלון קופתי צורב עוד יותר מן המפלה של "לא ניתנת לעצירה". אחרי הכל, אפשר לחתום על כך שלו היה נעשה באמצע שנות התשעים, הוא היה גורף מאות מיליוני דולרים. אבל בעידן שבו אנו נמצאים, סרט שאינו פונה לקהל הילדים והנוער חייב להגיע לאקרנים עטור פרסים או לפחות לכוון לזכייה בהם. בעבר היתה בטן רכה ונעימה בין שני סוגי הקולנוע הללו, אבל האמצע הזה הולך ונמחק. הנימוק המקובל לכך הוא שכדי למקסם את ההנאה מסרטים מסוגו של "שלושת הימים הבאים", מוטב לראותם בטלוויזיה בשעות הקטנות של הלילה. אולי זה נכון, אבל כדי שמותחנים שכאלה בכלל יגיעו למסך הקטן, מישהו צריך מלכתחילה ליצור אותם. בקצב הזה, אף אחד לא יטרח לעשות זאת, ואם קרואו ואטיאס ירצו פרנסה הם ייאלצו לבחור בין עבודת דיבוב בקומדיית אנימציה או הופעה בדרמה על ממציאי הפייסבוק מייל.