הבחירה במוני מושונוב לתוכנית הבכורה של "עושים כבוד", סדרת הספיישלים שעלתה אמש (שישי) בערוץ 2 לכבודם של אושיות תרבות ישראליות, היא מעבר לסתם בחירה ראויה, היא מדויקת ומתבקשת. זה לא רק בזכות הרשימה המפוארת של הסרטים וההצגות, זה גם לא בגלל שלל הפרסים וההופעות ההוליוודיות; מושונוב (תמיד מוני בשבילנו) זוכה לחיבה לאומית בגלל דברים הרבה יותר קטנים, כמו החיוך שלו, הצחוק שלו, ההנאה שהוא מצליח לשדר, וכמובן אין ספור רגעי קסם תרבותיים שחקוקים בלבנו.
אולי העובדה שהוא כבר עשרות שנים מתהדר באותו שיער שיבה נותנת את התחושה שהוא לא השתנה, שהוא לנצח יישאר ילד שובב שכלוא בגוף של מבוגר. גם מרחוק, מבלי להכיר אותו באופן אישי, מושונוב תמיד הותיר רושם של אדם נעים הליכות, של איש חביב וצנוע, של אמן שנהנה מעשייה ומהקדשת חייו לתרבות הישראלית, ולא נותר אלא להצטרף למחיאות הכפיים הנרגשות באולם, להודות לו על מסירותו ולהצדיע לו על קריירה נפלאה ומלאת קסם. יישר כוח.
ההתחלה ענתה על כל הציפיות. מושונוב נכנס לאולם במכנסיים כחולים ובחולצה תכולה, תלתליו הלבנבנים פרועים כתמיד, וכל הווייתו משדרת עממיות וחוסר רשמיות. כבר בקטע הפותח, שבו גידי גוב הקדיש לו שיר מרגש דרך המסך, ניתן היה להזיל דמעה עם כוכב הערב המופתע, שעוד לא הספיק לעכל את המתרחש סביבו. בהמשך היה איחוד עם קושניר וגליקמן ושלוש הפולניות (שעדיין מצליחות להעלות חיוך סנטימנטלי), שיחה טלפונית עם אריק איינשטיין (שהוא כנראה עדיין האיש הכי קול בישראל), מפגש תזזיתי עם שלמה בראבא (שעדיין נותר מופרע וחסר שליטה), ובכל תחנה כזו אתה נזכר עד כמה ארוכה ועשירה הקריירה של מושונוב, ועד כמה היא מוצלחת ומגוונת.
באופן אירוני, דווקא העושר הזה פגם מעט באיכות המשדר, שהתארך יתר על המידה. אי אפשר לדלג על הקריירה הקולנועית שלו, אי אפשר להתעלם מהיותו במאי תיאטרון, אי אפשר שלא להזכיר את התקופה ב"זהו זה" או את הזוגיות המופלאה עם בראבא אך כל קטע כזה רק העמיס על התוכנית. באיזשהו שלב זה כבר הפך כמעט לפולחן אישיות מייגע, כשאופי הערב מנוגד לחלוטין לאופי של גיבורו, שמעדיף עשייה חרוצה ולא ערבי הצדעה. "אני הייתי נגד", הבהיר לו בראבא בסגנונו הייחודי, "הרי תמיד קטלנו את אטינגר... למה עכשיו? למה לסכם? רק התחלנו להבין במה מדובר", ונדמה שגם מושונוב עצמו הזדהה עם הדברים. טקסים מהסוג הזה נוטים להיות דביקים ומלאי שמאלץ, וברגעים כאלה ניתן להבין את אריק אינשטיין, שמסרב להגיע לערבי ההצדעה לכבודו ומעדיף להימנע מהמבוכה.
"עושים כבוד" רחוקה מאוד מתוכנית האם "חיים שכאלה", וטוב שכך. היא אומנם לא נהנית מההילה הממלכתית של תוכנית המקור, אך היא גם הרבה פחות ארוכה וכבדה. ספק אם בימינו למישהו תהיה סבלנות לשבת שלוש שעות מול עמוס אטינגר וספר החיים הענק שבידיו, לצלול לנבכי הקריירה של יצחק גרציאני וסשה ארגוב, או לתהות בסקרנות "מה מזכיר לך הקול הבא". כבר מהשם של התוכנית, "עושים כבוד", ניתן להבין שהדור התחלף. מתוקף שיבוצה בפריים טיים של ערוץ 2 היא נאלצת לספק קטעי בידור פופולריים, וכך זכינו לכמה קטעים קצת מיותרים של שלישיית "מה קשור" (מה קשור באמת?) או של רועי בר נתן. גם שיבוצו של צביקה הדר כמנחה העלה מעט חשש, אך הפעם הדר השכיל להבין את מקומו והותיר את הבמה לכוכב האמיתי של הערב מבלי לנסות לגנוב את ההצגה.
בסופו של דבר, למרות כל המגבלות, למרות הדביקות הבלתי נמנעת והמניעים המסחריים שעומדים מאחורי ההפקה, נחמד שיש פינה קטנה שבה מעניקים את הכבוד הראוי לכוכבי תרבות ישראלים. היה מהנה לצלול לעומק לחייו של מושונוב, כמו גם להכיר צד אחר שלו כאיש משפחה. נחמד להיזכר בישראל הישנה, בעידן שלפני סלבריטאות האינסטנט השטחית, נחמד להיווכח שיש מקום שבו יודעים להעריך אנשי יצירה. סצינת הסיום של התוכנית הציגה את בתו של מושונוב, אלמה, שרה בקול סופרן מענג שיר של אבן גבירול לצלילי גיטרה של שלמה יידוב, וזאת לעיני אביה הדומע מהתרגשות. מי שצפה בסצינה הטלוויזיונית העדינה הזו עוד עשוי לחשוב שיש פה תרבות.