משחור אין חזור

ני-יו הוא אחד מהכותבים המוכשרים באר אן בי האמריקני. על כך שהוא כתב את "Irreplaceable" של ביונסה שמור לו מקום בגן עדן. כמבצע הוא לרוב לא נוסק לגבהים ונשאר זמר אר אן בי קלאסי ונעים, שלעיתים מבצע גם להיטים רקידים כמו "Closer". אי ההסכמה של ני-יו לסטות מהאר אן בי המיינסטרימי והרגוע שהוא ומיליונים אחרים בעולם כל כך אוהבים היא מה שהופך אותו לקול חשוב, אם כי לא מסחרר או פורץ דרך, במוזיקה האמריקאית. "Libra Scale", האלבום החדש שלו, הוא אלבום אר אן בי חלקלק-מתקתק שעושה את העבודה: יש בו שירים יפים והוא קוהרנטי ומקצועי בהפקתו באופן מעורר קנאה. יש בו גם איזה קונספט מקושקש על סופר-הירוז אבל האמת היא שכמו תמיד, זאת פשוט מוזיקת מזמוזים מעולה למי שאוהב את המזמוזים שלו על הצד המלטף.

ני-יו עשה פה מאמץ כדי לשכלל עוד יותר את הדמיון הווקאלי שלו למייקל ג'קסון, ולכן כל מי שתיכנן לקנות את האלבום החדש של ג'קסון שייצא ב-14 בדצמבר מוטב שישמע קודם את "ליברה סקייל". המחווה של ני-יו לג'קסון - או לפחות לחלקים הרכים יותר בקריירה שלו - משכנעת כשלעצמה, ובוודאי שהיא משכנעת יותר מהניסיון המסחרי לחלוב שירים לא גמורים של ג'קסון שלא אמורים היו לראות אור. בשלב הזה, עם כל הצער שבדבר, ני-יו פשוט נשמע הרבה יותר טוב.

ני-יו תרם מכישרונו ככותב וכמבצע גם ל"Love Me Back", האלבום השני של ג'זמין סאליבן, בת חסותה של מיסי אליוט וכנראה פרח האר אן בי הכשרוני ביותר שצמח בארה"ב בשנים האחרונות. "Love Me Back" רואה אור בימים אלו ושוב המבקרים מאוהבים בסאליבן, ומכל הסיבות הנכונות. סאליבן היא זמרת מרגשת ומגוונת שממשיכה באלבומה השני את הקו היצירתי שהביא לאלבום הבכורה שלה, "Fearless", חמש מועמדויות לגראמי. סאליבן היא שילוב בין לוריין היל ומרי ג'יי בלייג'; יש בה המון אורבניות אבל גם המון נשמה.

ב"Love Me Back" היא מצטיינת בקינות כמו "Redemption" וברגעים נוסטלגיים כמו "Don’t Make Me Wait", שיר מחווה ל"וניטי 6", להקת הבנות של פרינס. במניפסט הפרידה 10" Seconds" (שמזכיר בטקסט שלו את "Irreplaceable" ) היא מוכיחה שכל אחת שמעיפה בחור מהבית צריכה אלבום של בחורה חזקה כמו סאליבן לצידה. ביחד עם ג'אנל מונה העתידנית, סאליבן מצילה את המצעד האמריקני מעומס המוזיקה הגרועה והמתנחמדת ששטפה אותו השנה.

יום אחד, כשנערוך את רשימת הבלופים הגדולים של עולם הפופ, RedOne יככב בה במקום גבוה. הלהיטים של ליידי גאגא, עליהם הוא חתום, הזניקו מאד את מניותיו של המפיק המרוקאי-שבדי בשנתיים האחרונות אבל האמת היא ש-RedOne הוא ממש לא מפיק פופ בליגה של מקס מרטין, טריקי סטיוארט וד"ר לוק. ולכן קצת חבל שניקול שרזינגר, סולנית הפוסיקט דולז שמנסה עכשיו להזניק את קריירת הסולו שלה בפעם המיליון, פנתה דווקא אליו לעזרה. חבל, אם כי לא מפתיע – לאורך הקריירה שלה, שרזינגר אף פעם לא הצליחה לייחד את עצמה; היא טרם החליטה איפה היא ממוקמת על הקו שבין פופ ואר אן בי והיא תמיד עושה מוזיקה שדומה מדי לכל מה שבא לפניה ויבוא אחריה.

ההתחברות עם RedOne, שהתרברב כדרכו בראיונות שהעבודה שלו על המוזיקה של ניקול הולכת לרסק את המצעדים, מוכיחה שוב שניקול היא בחורה נחמדה אבל לא מספיק מעניינת ושהוא מפיק סביר עם בעיית אגו רצינית. "Poison", הסינגל החדש של שרזינגר, הוא עוד יצירה צעקנית מבית היוצר של RedOne. זה לא השיר ששרזינגר צריכה כדי שהניסיון הזה להצליח לא יראה פתטי. המאמץ שלה בהחלט ראוי להערכה אבל ההימור שלנו הוא ששרזינגר תיפול גם הפעם, מה שאומר שבזמן הזה שנה הבאה נקבל עוד אלבום של הפוסיקט דולז. קשה לקבוע מה מצער יותר.

ג'יימס בלייק הוא הבחור האנגלי שלוקח את האר אן בי האמריקאי, את אר קלי וברנדי וליל ווין, מפרק אותם לחתיכות קטנות ועושה מהם אלקטרוניקה אנגלית משובחת. בלייק - פסנתרן, זמר ומפיק דאבסטפ לונדוני - שיחרר במאי השנה את "CMYK", אי.פי שקיבל התייחסות מאגדות רדיו כמו ג'יילס פיטרסון ושילב בתוכו דגימות של שירי אר אן בי שהולבשו על מקבצים אלקטרוניים מאתגרים יותר. בספטמבר הוא שיחרר את "Klavierwerke", אי פי נוסף, אבל התהילה שלו נשארה בגבולות האלטרנטיביים, עד לאחרונה.

באוקטובר יצא "Limit To Your Love", חידוש סגרירי וקורע שבלייק עשה לשיר של פייסט, סינגל מוביל מתוך אלבום מלא שלו שיראה אור בתחילת 2011. עכשיו גם שדרני רדיו מיינסטרימיים יותר, כמו זיין לואו, מקדמים את בלייק בכל הכוח והקאבר הזה תופס תאוצה. ברשימות ה"שמות הגדולים" לשנה הבאה שתיכף יתחילו להתפרסם, בלייק עתיד לככב.

הסינגל החדש של אדל, "Rolling In The Deep", הוא כל מה שאפשר לבקש ממפגש בין זמרת אדירה כמו אדל ומפיק נערץ כמו פול אפוורת'. אדל היא פצצה של כישרון ובניגוד לעמיתותיה לגל הזמרות-יוצרות הבריטי, אין לה שום בעיה להתקדם הלאה ואם לשפוט על פי הסינגל הזה, היא עומדת להביא לנו בתחילת 2011 אלבום שני מופתי. אפוורת' הוא מפיק שמקפיד להזרים אל המיינסטרים הפקות מובחרות כמו פלורנס אנד דה מאשין ובלוק פארטי, שתמיד נעות באופן מושלם בין מסחריות לאמנות. ריק רובין הוא מפיק נוסף שלקח חלק בפרויקט החדש של אדל והקומבינה בין שלושתם היא לא פחות ממרגשת.