נס פך השמן - חומר בעירה שהיה אמור להספיק ליום אחד של מנורה דולקת הספיק כנגד כל הסיכויים לשמונה ימים. כתוצאה מהמאורע המשמח הזה אנחנו קיבלנו חג. אמנם המאכל המזוהה עם החג הזה ספוג בכמות שמן שהחשמונאים יכלו רק לחלום עליה, אבל עדיין חנוכה הוא חג הנסים והנפלאות, חג הדברים שקורים בניגוד לכל היגיון. ולכן, אין יותר מתאים מחג החנוכה כדי להצביע על אותם דברים שהדרך היחידה להסביר את עצם קיומם כאן בחיינו היא לפנות לכוח עליון. קבלו את רשימת הנסים של וואלה! תרבות.
הומוסקסואלים בטלוויזיה
בואו לא נתבלבל, כן? זה שאנחנו מרגישים כמו מרכז העולם עוד לא הופך אותנו לאירופה. אם נסתכל על הדברים כמו שהם: חם כאן, אנחנו אוהבים חומוס ורוב המילים השימושיות שלנו לא נולדו בוורשה אלא באיסטנבול. מתוך כל זה זה נס קטן ומשמח שדמויות תרבותיות הומוסקסואליות (ולסביות, וטרנסיות) מתקבלות באופן די סובלני. נכון מאוד שעוד יש לאן ללכת עם כל זה, אבל ברוב סדרות הדרמה יש ייצוג נאה ובדרך כלל מכבד לקהילה הלהט"בית. במדינה שעדיין מתבלבלת בין ימי הביניים ושנות האלפיים וביום שבו פורסם סקר לפיו 25% מאזרחיה לא היו רוצים להתגורר ליד שכן חד מיני אנחנו לא לוקחים את זה כמובן מאליו ושמחים על כל אוחצ'ה, קוקיצה ונש שמצטרפים למסך ולבמה.
מארינה
כמה ניגודים באישה אחת: היא ממוצא רוסי, אבל מעדיפה לבצע טקסטים של משוררות בעברית הגבוהה ביותר; היא לא בדיוק מקל וקיסם, אבל היא חדרה לפריים טיים ולעולם הטלוויזיה בו שולטות האטריות עם המחשופים; היא פליטת "כוכב נולד", אבל הסינגלים שלה הם הדבר האחרון שניתן לקשר עם המילה "מסחרי". כבר שנים שמארינה מקסימיליאן בלומין שומרת על רעננות בזכות הניגודים האלו, שכיוונם הפוך לחלוטין לזה של הזרם המרכזי בישראל, מה שהופך את העניין בכל דבר שהיא עושה לנס, כי הרי רייטינג זה לא בדיוק מביא. למרות החיסרון המשמעותי בדמות אלבום מלא שעוד אין לה, מארינה ממשיכה להיות כל מה שהתרבות הישראלית מעולם לא ציפתה לו.
"הקצה"
לכאורה, הרעיון פשוט: ארבע שעות בשבוע של "מוזיקה אלטרנטיבית" (אלוהים יודע מה זה אומר, כן?) ברדיו ארצי ועוד במימון ממשלתי. נשמע הגיוני, לא? זה המעט שאפשר לתת לאנשים שחיים מחוץ לטווח שבין משה פרץ למוניקה סקס, לא? אבל כשמדובר בתחנת רדיו שפועלת בניגוד לכל היגיון דמוקרטי סביר וכשהקו שלה הוא של תחנת טופ-40 שלא רואה ממטר, אז העשור פלוס שבו "הקצה" של נדב רביד ומאוחר יותר גם של אייל פרידמן (קוואמי) הוא לא נס אלא ספקטקל. כזה שהצליח לגרום לסולן של Low לבצע שיר בישראל רק בגלל שהוא הגיע ראשון בדירוג שיר השנה של התוכנית. כזה שהכיר לישראלים בזמן אמת את החומרים שהפכו אחר כך למיינסטרים, אפילו בפלייליסט יום של התחנה בה נתכונית משודרת.
בנוסף, "הקצה" היא מוסד כזה שמבין כל שינויי הליין-אפ של התחנה היא התוכנית היחידה שלא ייגעו בה. גם קברניטי התחנה מבינים שאין כאן דרך חזרה וגם לכמות מאזיניה יש קווים אדומים. כך הרי התברר להם בניסיון הדי נואל למנוע מקוואמי לשדר מוזיקה ישראלית בתוכנית בגלל היותו מוזיקאי פעיל, כאילו שבתחנה מעולם לא פעלו עורכים שהיו להם להקות. האנשים אמנם לא יצאו לרחובות, אבל בזכות מאבק שקט הסדר הושב על כנו וקוואמי החזיר לאוויר גראז', הארדקור-Pאנק ישראלי וסתם שירים טובים שלעולם לא היו זוכים להשמעה בתחנת הפ?ו?ר לה מיו?זיק. אם בכל זאת מישהו יחליט להוריד את "הקצה" משידור, המאבק על חייה יהיה רחוק משקט. לפחות כך אנחנו מקווים.
חולון
מוזיאון לעיצוב, מוזיאון לקומיקס, מרכז לאמנות דיגיטלית, מוזיאון לאמנות תיאטרון הבובות, מרכז למוזיקה, מוזיאון ילדים, תיאטרון, סינמטק ומוזיאון לרכבים היסטוריים לא, לא מדובר בבירה אירופית שוקקת אוואנגרד, גם לא בעיר פרי הזיותיהם של עמנואל הלפרין ודוד ויצטום. זוהי חולון, זו שאתם רגילים להטעים במלעיל, כאילו היתה סמדי בומבה. חולון הצליחה להתעלם מהרזומה הלא מחמיא שהיה לה, להמציא את עצמה מחדש ולהפוך תוך כמה שנים לבירת הבידור האיכותי של ישראל. העיירה שפעם אנשים רק רצו לברוח ממנו הפכה למקום שאליו לכולנו כדאי לעבור - או לפחות לנסוע בערב.
עכשיו כל שנותר לה זה לסייד את השיכונים האפורים של מרכז העיר, שהפכו לתו ההיכר הוויזואלי שלה, ואז אולי היא תצליח גם למשוך אליה את בועת הנדל"ן התל אביבית; הרי את הבועה התרבותית של שכנתה הגדולה היא כבר ניפצה מזמן. אז נכון, זה לא היה ממש קשה, אבל עצם זה שחולון, מכל יתר המקומות, עשתה זאת הוא לא פחות מנס. יותר מזה זהו גם הנס האהוב עלינו.
לייב, בזמן אמת
בימים בהם ממילא הגעה של אישיות בינלאומית ששווה כסף כלשהו היא אירוע, הנס המוזיקלי-אמיתי של השנתיים האחרונות היה ייבוא המושג "זמן אמת" לתעשיית ההופעות מחו"ל: מ-LCD סאונדסיסטם ועד ג'ואנה ניוסום, M83, Why?, ארט ברוט ואוקרביל ריבר, הקהל הישראלי קיבל סופסוף הזדמנות לראות הופעות רלוונטיות וחשובות של אמנים שנמצאים בשיא כוחם ולא כ-20 דקות לפני הפרישה המרופדת.
אלא שהייחוד של הנס הזה היא המסקנה העצובה שטמונה בו: זה לא השתלם כלכלית. רוב ההופעות שעניינן היה אמן רלוונטי ולא מופע לגיל הזהב בנוקיה או מילוי אצטדיונים בפארק הירקון ורמת גן הניבו הפסדים ליבואניהן במקרה הרע או הגעה ל-Break Even במקרה הטוב. המסקנה היא שלא בטוח שהקהל הישראלי כל כך בשל לשינוי שסוכני התקשורת מבקשים ממנו לבצע. המסקנה הנוספת היא שממילא מדובר בעסק למשוגעים (הרי בנסים אנחנו עוסקים) הן המפיקים והן האנשים שהמוזיקה מכתיבה להם את סדר היום. ובהופעת ארקייד פייר בתל אביב ננוחם.
אסי דיין עדיין בחיים
אחרי הפיגוע במינכן, הסמים, האשפוזים, הניתוחים, מעצר הבית והתפקיד ב"הרצועה" זה ממש פלא שאסי דיין עדיין איתנו. שלא תבינו לא נכון אנחנו מאחלים לו עד 120 ושמחים על כל שניה שדיין חורך את המסך בנוכחות הקלאמזית-מיוסרת שלו. "גבעת חלפון אינה עונה" היא קאלט מוצדק לגמרי, "בטיפול" היתה מופת, ועל צילום העירום בידיעות אחרונות היינו מוותרים. ועדיין, אסי דיין הוא אחד הטיפוסים המרתקים, השערורייתיים והמורכבים יותר שיש לנו בתרבות הישראלית הדוחה מעליה את רוב העופות המוזרים, והיינו רוצים שהרבה יותר ממנו יזרום לנו בוורידים. בבלוג ההזוי של האיש הוא פירסם את המשפט האלמותי הבא: "לא שוכח לשלוח מייל דחוף למנהל סינמטק תל-אביב: במקרה ואמות כמקובל, אנא שנה את שם המקום והרחבה ל-'אסינמטק'" . נס.