מבין פרשיות המאה ה-21 המטרידות והמזעזעות, אחת הבולטות והזכורות מכולם היא פרשיית יוזף פריצל סדיסט ואנס שכלא את בתו משך 24 שנים במרתף ביתו, שם הרתה לו כתוצאה ממעשי הכפייה שלו וילדה לו שבעה ילדים. בעוד שתינוק אחד מת בסמוך להיוולדו, שלושה מהילדים נלקחו בגיל צעיר מאוד על ידי פריצל האב וגודלו על ידו ועל ידי אשתו בבית המשפחה, בעוד שלושת הנותרים בילו את כל חייהם עד לשחרורם כשהם כלואים עם אמם במרחב המצומצם והמבודד שאביהם/סבם תיכנן.
הפרשייה העגומה הזו ניחנה בכל החומרים שמדגדגים את הדמיון, החרדות והמציצנות, והיה זה אך צפוי שניצנים ראשונים של טיפול בה יתחילו לבצבץ בתרבות הפופולרית. "חדר", ספרה של אמה דונהיו, שאב את רוב השראתו מסיפור משפחת פריצל ג'ק בן החמש, המספר היחיד של העלילה, נולד בחדר ולא יצא ממנו מעולם:
"הרים הם גדולים מדי בשביל להיות אמיתיים. נשים זה לא אמיתי כמו אמא, וגם לא בנים ובנות. גברים זה לא אמיתי חוץ מניק הזקן, ואני לא לגמרי בטוח אם הוא אמיתי על באמת. אולי חצי? הוא מביא קניות ומתנת סופשבוע ועושה שהזבל ייעלם אבל הוא לא אנושי כמונו. הוא קורה רק בלילה, כמו עטלפים. [...] אני חושב שאמא לא אוהבת לדבר עליו כדי שהוא לא יהיה עוד יותר אמיתי." (עמוד 30)
לפי מה שג'ק יודע על החיים, העולם ש"בבחוץ" הוא העולם שרואים בטלוויזיה שנמצאת בחדר והאנשים בו לא אמיתיים. הם רק סיפור. האנשים היחידים בעולמו של ג'ק שהם כן אמיתיים הם אמא שלו, שגם היא חיה בחדר ולא יוצאת אף פעם, וניק הזקן שמגיע בלילה בזמן שג'ק צריך להתחבא בארון, וגורם למיטה של אמו לחרוק עד שהוא הולך סופסוף.
כך, אמה דונהיו מספרת בעקיפין, דרך ג'ק והבנתו הילדית (אם כי המבריקה והציורית, כמובן כמו ברוב המקרים של ילדים ספרותיים), סיפור על אישה צעירה שנחטפה בגיל 19 ונכלאה במשך שבע שנים בביתן בחצר ביתו של פסיכופת. כתוצאה ממעשי האונס הקבועים שהיא עוברת, נולד ג'ק. בעוד שלאמו של ג'ק יש היכרות עם העולם האמיתי ותקווה מסוימת להיחלץ מהשבי, הרי שג'ק מרגיש מוגן לחלוטין בתוך הטקסיות והרוטינה של החיים בחדר ואין לו מושג שאמו מחכה שיהיה גדול מספיק כדי לספר לו את האמת על מצבם ולנסות למצוא דרך מוצא ממנו.
יש דברים שרציתי לומר
הבחירה של דונהיו במספר ילדי היא כמובן מסוכנת, אבל ג'ק הוא מספר אמין, אמיץ ופעיל באופן שמרחיב את חלל ה"חדר" לכדי סיפור יחסים מורכב ומרגש. "חדר" מצייר במקביל את גדלות הרוח של האדם (בדמותה של אמו, הצעירה האינטליגנטית שעושה את מיטב המאמצים לשרוד בשפיות ובכבוד במקום שנגזלו ממנה שני הדברים), ואת השפל המוסרי והתרבותי מאידך שמגולם על ידי דמותו הנוכחת-לא נוכחת של ניק הזקן.
הקריאה ב"חדר" היא חוויה מורטת עצבים, והחרדה שהסופרת תפקיר את ג'ק ואמו לגורל נורא מייצרת תחושה קלסטרופובית והזדהות נטולת עכבות עם הדמויות. נוסף על כך, כדי שג'ק יסכים לשתף פעולה עם תוכנית בריחה, הוא מוכרח להתוודע לאמת לגבי העולם, וסדיקת המציאות שלו היא לחלוטין מכמירת לב.
חציו הראשון של "חדר" הוא מהודק, מדוד היטב ומאופק באופן שמגביר את הדרמה במידה המיטבית ביותר לסיפור שיש לו אפשרות להפוך ל"פרחים בעליית הגג", אבל מתגבר על הפיתוי המלודרמטי. אף על פי שדונהיו מתמודדת באופן אמין עם הבריחה של ג'ק ואמו וההשלכות שלה, בחלקו השני של "חדר" יש תחושה מסוימת של פרימה, ניסיון לגדוש על הסיפור שהיה קודם לכן אינטימי וצפוף, בעודף מרכיבים ודמויות לא הכרחיות. עוד נכנסים לתמונה האג'נדות של הסופרת, והרצון להפוך את "חדר" למשל על רוח התקופה:
"כשהתעוררתי במחסן ההוא ברור שחשבתי שאף אחד מעולם לא סבל כמוני" אומרת הגיבורה "אבל העניין הוא שעבדות היא לא המצאה חדשה. וכליאה בבידוד את יודעת שבאמריקה יש יותר מעשרים וחמישה אלף אסירים בבידוד? כמה מהם יושבים לבד יותר מעשרים שנה. [...] וילדים יש מקומות שתינוקות שוכבים בבתי יתומים חמישה בעריסה אחת עם מוצצים דבוקים לפה, ילדים שאבא שלהם אונס אותם כל לילה, ילדים בבית סוהר, מה שלא יהיה, אורגים שטיחים עד שהם מתעוורים". (עמ' 254)
כל זה נכון כמובן, וחשוב. אלא שבתוך המרקם העדין של "חדר" יש תחושה שפתאום משתלט על הדמויות איזה קול ממלכתי ודידקטי שמשתמש בהם כפיתום להפצת דברו. חבל כי "חדר" היה צריך להישאר האובייקט שעליו כותבים מאמרים ואליו מתייחסים, ולא עירוב שלו עצמו במין מאמר פובליציסטי חברתי והומני.
לו היה נשאר במגרש שלו ולא מנסה להבקיע בכל השערים, היה מצליח לעשות את המלאכה שלטובתו גייסה אותו אמה דוהניו, אפילו באופן טוב ואמין יותר. עם זאת, גם כך, "חדר" הוא רומן מעניין, מותח ומוצלח.