מעריצי "האח הגדול" הם פחות טיפשים ממה שנהוג לחשוב עליהם. הפרק הראשון, למשל, הוא דוגמה מובהקת לבגרות ולאורך הרוח שנדרשים מהם, עת מוצגים בזה אחר זה 17 הטיפוסים האלמוניים - המלצר ממסעדת הפועלים, הערס עם הגבות המסודרות, הסלקטורית הפרסייה ושאר צמאי הפרסום הנלהבים. על אף שברגעים כאלה קל מאוד לסנן הערה ציניקנית, חובבי הז'אנר מתעלים מעל הזלזול והבוז ומסרבים להיגרר אחר האינסטינקטים המתנשאים. זה הזמן שלהם לחשוף את המיומנויות שפיתחו עם השנים, ולנצל את כישורי הליהוק שרכשו על מנת לזהות את הפוטנציאל הגלום בבית החדש. מי יכבוש את לבנו? מה יהיה מקור הסכסוך הגדול? איזה רומן אסור יתפתח מתחת לשמיכות? וחשוב מכל איזו פטמה תיחשף בג'אקוזי החם ותודלף לרשת על ידי צופים כפייתיים בערוץ 20?
אין ספק, הרבה שאלות עומדות על הפרק, ולא קל למצוא את התשובות עליהן כבר ב"אירוע הפתיחה" (כפי שהוא מוגדר בפאתוס האופייני). להיפך, הפרק הראשון הוא מביך מעצם טבעו, עם עדת המעריצים שמריעה לנכנסים הטריים בבית עוד לפני שהפגינו איזשהם כישורים. על פניו מביך לגלות איך האנשים שעומדים לטלטל את חיינו הם בסך הכל פרחולות מפתח תקווה או מתווכי כביסה מכפר שלם, אבל יפה לגלות את הראייה הרחבה של המעריצים, שיודעים לזהות את גיבורי התרבות הרבה לפני שפצו את פיהם. כבר עתה הם מריעים ליואב ה"טורבו חנון", עוד לפני שהתוודה על היותו בתול וקרע את לבם במונולוגים קורעי לב, וכבר עתה הם משתחווים בפני יורם המתנחל מעופרה, הרבה לפני שהגן על האינטרסים הלאומיים וכמעט היכה את השמאלן התורן בוויכוח שילהיט את הבית ואת המדינה.
זה קסמו של הבית, ואלו הן איכויותיה של הדינמיקה הייחודית המתפתחת בו. אי אפשר לצפות כיצד יתפתחו האירועים, אי אפשר לדעת איזו סתומה תהפוך לאלין החדשה. כרגע כל מה שאנחנו יודעים זה שבזמן הפרסומות זפזפנו לערוץ 10 וראינו כתבה חשובה ומעניינת ב"המקור" על פרשת בר לב, אך מהר מאוד החזרנו חזרה לערוץ 22 כדי לא לפספס את המאורע החשוב באמת, את המתמודד ה-12, אלעד הגמד, שלא הצליח אפילו לטפס את המדרגות בעצמו. אולי זה שפל, אולי זה ציני, אבל מה זה לעומת הסצינות המשובחות שמובטחות לנו?
הרי כבר עם כניסתו, כשעמד לצד בחורות עם שמלות מיני קצרצרות וראשו נשק לאיבריהן המוצנעים, נחשפנו לפוטנציאל הנפיץ שלו. ואנחנו, שכבר ראינו מתמודדים חירשים ועם תסמונת טורט, שכבר למדנו על תרופות ההרגעה הפסיכיאטריות שנותנים למתמודדים על מנת להפיג להם את התקפי החרדה, שכבר מכירים לעומק את המניפולציות של ההפקה ואת ההתערבויות הבוטות, משלימים עם המגבלות ומתמסרים בהנאה לאירועים. ואיך לא? יש לנו זנזונת, יש חוזרת בשאלה פרובוקטיבית, יש את שפקס החדש (אך הפעם עם גבות מסודרות), יש דתי מתנחל (שלא מהסס לחבק צעירות), ויש את האשכנזייה האינטליגנטית והמיוסרת. כל העולם פרוס לפנינו, רק הושט ידך, וזפזפ לערוץ 20.
לא ברור מדוע הושקעו מיליון שקל בשיפוץ הבית (שלטעמי האישי נראה מכוער וחסר טעם במיוחד), כמו שלא ברור מדוע הושקעו שעות ארוכות בטיפוח השפמפם של אסי עזר. לא ברור מדוע מנחם בן שוב גויס על מנת להלל את ערכיה האנושיים של ההפקה (שכל התשבוחות שלו רק מגבירות את הפקפוק באיכויותיה), ולא ברור למה נחוץ המאמץ השיווקי. עם ישראל כבר שבוי לחלוטין, ומספיק להאזין לצלילי נעימת התוכנית כדי להדליק אותו מחדש. העונה השלישית נפתחה עם לא מעט מגבלות (נציגות גדולה מדי לחיי הלילה התל אביביים), אך עם הבטחה נוספת לחומרים שהפכו אותנו למכורים אומללים. עכשיו זה לא הזמן להטריד אותנו בענייני מוסר; כרגע עומדת בפנינו רק ציפייה אחת: מתי כבר הגמד בוכה?