הנוכרייה/ שרגא עזרתי
סלימה, אשתו היפהפייה של קרים, לא נמצאה בכל העיר, כאילו בלעתה האדמה.
כל הנוגעים בדבר, החל מבני המשפחה הענפה וכלה באנשי הראשות שחיפשו אחריה, לא מצאו דבר. אפילו לא רמז קל, שיוביל לפתרון התעלומה של האישה הצעירה, והיא נותרה בעינה, כדבר המוזר ביותר בכל העיר.
חיפושים של בני המשפחה בכל רחבי העיר עילם הורחבו והגיעו למחוז מאזנדראן, וליתר דיוק לעיר רשט, שם התגוררו הוריה של סלימה וקרוביה, אך ללא הועיל! גם שם לא ידעו דבר ואף השתוממו על היעלמה, מכיוון שהאישה הצעירה צנועה היתה. מעט מאוד גברים ראו את פניה, כי יושבת בית היתה מטבעה והנשים שהיו מצויות בקרבתה, וראוה, קנאו בה קנאה גדולה בגלל יופיה הנדיר; עיניה הגדולות, השער השחור שגלש על כתפיה, קומתה התמירה, הזקופה כמהלכת אדנות על הסביבה, ובעיקר בגלל עורה הצח והלבן , כאילו היצור הזה יצא מתוך הדפים של הדיוואנים של המשוררים הפרסיים הקלסיים, שמיטיבים כל כך לתאר את היופי הנשי העדין.
שלא כמו יתר הנשים והגברים המצויים בעיר, שעורם כהה ואף יותר מזה, היתה היא בת העיר רשט, עיר מחוז במישור החוף של הים הכספי שתושביה נתברכו בעור בהיר. היא נולדה בסביבה של הרים נישאים ונהרות שופעי מים זכים, וחופים מרהיבים, בין יערות עד ופרדסי הדרים, שדות אורז ירוקים, ומשקעים לרוב.
היא היתה תבנית נוף מולדתה.
ובכלל, תושבי רשט וכל המחוז הצפוני הזה היו מפורסמים ביופיים וכל גבר מרחבי המדינה האירנית שכיבד את עצמו, ורצה בכלה שונה מאלה המצויות בערים ובסביבתו הקרובה, היה אורז מזוודה קטנה עם מעט בגדים ופונה למחוז מאזנדרן, כדי למצוא אישה כלבבו, "יפה כירח". כך שיוכל בחוזרו לעירו מלווה בכלתו, לדקור את עיניהם החשקניות של הגברברים האחרים שוודאי ילטשו עין וירחרחו לראות במה זכה האיש המאושר ולמה היא נבדלת מיתר הנשים.
בשל כך, כאשר הגיע קרים לפרקו ונפשו חשקה באישה, החליט בעידודו של אביו לנסוע לרשט, לבחור שם כלה מבנות המקום.
אדון רחמן, אביו של קרים, היה סוחר אמיד ומסחרו פרץ על פני כל המדינה, צפונה ודרומה, מזרחה ומערבה. לרגל מסחרו היה רחמן נוסע תדיר לעמיתיו בערים, לפקוח עין על העסקים, וגם ליהנות מזיו פניהן של הנשים האחרות, כי הרי את שתי הנשים שהיו לו בבית לא ייקח עימו למקומות כאלה. כי כידוע, בורא העולם, הועיד להן תפקיד של הבאת ילדים וגידולם וגם כמובן, לפקח על משק הבית שלו, לבל יחסר חלילה דבר וחצי דבר ממנעמי החיים; שהאורז והבשר יהיו עשויים כהלכה, והפירות והירקות יהיו מצויים על שולחנו, והקפה והנרגילה יוגשו מיד אחרי הארוחה הדשנה ושהילדים לא יפריעו את מנוחתו של בעל הבית, ירום הודו...
אלה ועוד עניינים חשובים אחרים, היו מתפקידיהן של הנשים החוקיות שלו שנשא אותן לפי הדין השרעי ברוב עם. ואילו שם בניכר, רחוק מהבית ומהנשים, התיר לעצמו נישואי "סיגה" -כעין אישה זמנית לתקופת שהותו בעיר הזרה בכל מקום שהגיע, וגם זאת באישורם של כוהני הדת והדין לפי החוקים. כאשר נגמרו עסקיו בעיר הזאת וצריך היה להמשיך הלאה, היה משאיר לה לאשתו הזמנית סכום כסף כמה שטרות, נותן לה גט כריתות וממשיך ליעדו הבא.
לרגל מסחרו, היה רחמן מגיע לעתים לרשט ונושא לו אישה כזאת לחודש חודשיים וכך נתוודע אל טיבן של נשים בנות המקום במחוז מאזנדראן, בחוף הים הכספי. והעלם קרים גדל והחל מתעניין במהותו ובצורתו של "המין החלש" בסביבתו, אך ידע שחסר ניסיון הוא בשטח הזה. מכיוון שלאביו היתה עין פקוחה על התנהגות בנו, מיד תפס במה המדובר.
באחד הימים, לקח אותו עימו לאישה, שם בירכתי העיר, ידענית גדולה ברזי אהבה ותאווה, שיודעת ללמד גברברים צעירים את התורה בשלמותה. נכנסו לביתה ורחמן מסר את העלם לידיה האמונות, ללמד אותו פרק בהליכות הזיווג. למפגש ראשון עם אישה אמינה, ובעיקר, בעלת ניסיון, שדרכי האהבה נהירות לה ותלמד אותו, את קרים, חיי אישות של ממש.
רחמן, לא התקשה למצוא "מדריכה" כזאת לבנו כי הוא בעצמו, גם בימים האלה שבנו הגיע לגיל העשרים, היה מבקר מידי פעם בביתה שבדרום העיר ומשלשל כמה שטרות לידיה האמונות. וכך, כאשר הגיע האב עם בנו לביתה של מוניר כאנום ידעה היא אל נכון את מטרת בואם וקבלה את קרים לטיפולה המסור. ואם פעם אחת לא הספיקה, עמד אביו הסמכותי כמבין ובקי בדבר ושלח אותו פעם נוספת, עד אשר קיבל ממנה את האישור המיוחל, שבנו בכורו, אכן גבר הוא לכל דבר ועניין ויוכל להסתדר עם אישה על הצד הטוב ביותר.
קרים הגבר, חופשי מהעבודה וחופשי מלימודים, לא יכול עוד להסתפק בדיפלומה שרכש באחרונה בבית מדרשה של מוניר כאנום, ורצה להתחתן ממש, להקים משפחה וכולי. וכשהביע את מבוקשו בפני אביו, וזה העלה חיוך על שפתיו, הבין שקיבל את האישור לדרישתו ורק צריך לבחור בכלה המאושרת שתמצא חן בעיניו ואת היתר יעשה אביו הכל-יכול.
גם בזה, בבחירת בחירת ליבו, אישתו הראשונה העתידה לבוא אל ביתו, בא רחמן לעזרתו; באחד ממסעותיו לקח עימו את קרים לרשט כדי שהבן היקר יבחר לו אישה מבנות המקום ושתהיה זאת לכבוד ולתפארת למשפחתו הענפה. אימו של קרים לא שכחה להמליץ המלצה חמה בנדון: "שתהיה שמנה, עם חזה גדול ואגן ירכיים רחב, כי רק אישה כזאת תלד ילדים רבים, בריאים ושמנים למשפחתנו..." וכך הגיעו האב והבן למקום חפצם, לאכסניה הקבועה והתחילו לחפש נערה מהמשפחות המיוחסות שבעיר.
שדכנים הגיעו לאכסניה והציעו את הבתולות החסודות והצנועות, ואדון רחמן כבקי ומבין, העביר אותן תחת שבט הביקורת ולא שכח המלצת אשתו בנדון, עד אשר הגיע למסקנה שאכן סלימה היא היא אשר תישא את הכבוד של הכלה של משפחת רחמן העילמי.
סלימה היתה יפת תואר ובהירה ושתי עיניה הגדולות וחזות פניה האצילית, הקנו לו לקרים את ההרגשה שאישה זו אכן נאה היא ורחמן, יותר מבנו הצעיר, התלהב ממנה וההתלהבות הזאת כבשה וסחפה את קרים עד לסף השיגעון.
כבר למחרת היום, לאחר הבחירה המוצלחת ניגש רחמן אל הורי סלימה שהסכימו מיד לשידוך, בהכירם אותו וביודעם שבור שומן מחכה לה לבת שלהם בביתם. יתר הסידורים כללו עריכת טקס הנישואים במסגד השכונתי, עם כהן דת מכובד, וארוחה כיד המלך לעיניהם המשתאות של המוזמנים. רחמן אף סידר כמה סידורים כספיים עם הוריה של סלימה ולמחרת, אחר ליל הכלולות, אחרי ששמעו את שורות השיר : "ליל הכלולות, אינו חסר משחר המלכות, בתנאי שאב ישיא את בנו..." הלוך וחזור, תם הטקס.
באותו הלילה, התייחדו קרים וסלימה בפעם הראשונה, בחדר הסמוך לחדרו של האב אשר הטה אוזן לשמוע מעט או הרבה מן המתרחש שם. למחרת בבוקר לאחר שבדק רחמן את מצב העניינים וסיכם לעצמו שאכן בתולה היתה ו"הכל בסדר", נפרדו מהמחותנים ושמו פעמיהם לכיוון עילם.
מרגע הגיעם למקום חפצם, היתה העיר יותר מאשר "צהלה ושמחה". סקרנים ועיניים בולשות של נשים וגברים תרו ברעבתנות אחר הכלה לראות מה בדיוק מצאו האב והבן ב"רשטית" הנוכרייה הזאת שלא יכלו למצוא לפחות בכתריסר מבנות המקום. אך אחרי שראוה במו עיניהם החוקרות, השתכנעו שאכן מציאה היא ואין כדוגמתה בכל העיר.
הימים נוקפים והחודשים עוברים; אביב, קיץ, סתיו וחורף חולפים בזה אחר זה והורי החתן מצפים לנכד שיוולד בשעה טובה ומוצלחת, נצר למשפחה מכובדת וענפה. אך לרוע המזל, פעמי הרך בוששו לבוא והרופאים והידענים למיניהם לא עזרו במאומה והאישה הצעירה האומללה נשארה בעקרותה המייאשת ודמעותיה נשרו נפלו על פניה ואין מושיע.
כמה כוהני דת שהיו בסוד העניינים, נכנסו לעובי הקורה עם פסוקים אלה ואלה מהספר הקדוש שלפי ניסיונם הועילו בעבר לזו ולזו; אך גם הם העלו חרס בידם ועצותיהם לא צלחו. היו גם נשים זקנות שטענו שדבר סגירת הרחם מן השמים הוא מכיוון שקרים זה, לפני נישואיו הבטיח לשאת את בתו של באקר, מוכר הקרח. זה שכל קיץ מוכר גושי קרח שקפאו בחורף דאשתקד בבורות המיוחדים שלו מחוץ לעיר ובזה פרנסתו.
"ומה צריך לעשות?" שאל רחמן כדי להסיר את רוע הגזרה מעל כלתו המסכנה.
"יש ויש מה לעשות" ענתה הידענית: "צריך לבוא לביתו של באקר ולבקש סליחה ומחילה מהבת שלו ולדרוש צלוחית ממי רגליה, ואת זה לשפוך על ערוותה של העקרה וזה יועיל לה בודאי!"
"היכן מתגוררת הצדיקה הזאת?" שאל רחמן בלעג ובחריקת שיניים, וזאת נתנה את כתובתו של מוכר הקרח וזכתה בתשלום נאה של האיש המאוכזב. אלא שביצוע הדבר לא היה קל כלל וכלל; למצוא את המען לא היה בעיה כשלעצמו וגם לבקש סליחה ומחילה, לא היה בו משום קושי, אבל לדרוש "צלוחית של שתן" כדבר הזקנה, זה כבר סיפור אחר...
הבת של מוכר הקרח, לא הסכימה בשום אופן להעניק ל"מפר ההבטחות השחצן הזה" את מבוקשו. כל שידולי האב וסכומי הכסף שרחמן הבטיח, לא יכלו לרכך את ליבה הנקמן.
"שתישאר בעקרותה, הרשטית הנוכרייה הזאת" אמרה, עם דגש חזק על המילה "נוכריה" וברחה מהבית.
ושוב ישבו וטיכסו עצה, כיצד אפשר להביא את הבתולה המורדת הזאת שתרד מהעץ הגבוה עליו טיפסה ברוב עיקשותה. בלית ברירה פנו לאותה הזקנה, ושוב ביקשו את עזרתה וזאת הלכה לביתה ודיברה אל ליבה, ושוב ללא הועיל.
"או שיישא קרים גם אותי לאישה ואז אסכים לתת את מבוקשכם, או ששתינו נישאר במצבנו זה..." ענתה הנערה המתוסכלת ונעלמה למקום לא ידוע עד אשר יירגעו הרוחות.
המצב היה קשה; מצד אחד דרישתם של ההורים המאוכזבים המצפים לנכד זכר שימשיך את השושלת, וזה ממאן לבוא עם כל החרפה והבושה שכרוכים בדבר, ומהצד השני דבקותו של האיש באשתו האהובה ומסרב לקחת אישה שניה על פניה, ובאמצע האישה המסכנה שדעתה נטרפת מרוב צער ויגון, הרחק מביתה ומהוריה, ואין עצה ואין תושייה...
העיר עילם ידועה בין היתר בחורפיה הקשים, בקור העז ששורר בה משך מספר חודשים בשנה ובכפור והשלג שמכסים כל אתר ואתר. בלילות, היו המשקעים יורדים על פני העיר והשדות שמחוצה לה ובשעות היום עם עליית הטמפרטורה, הקרח והשלג היו מפשירים ומימיהם מתנקזים אל תוך הבורות שהכין אותם באקר בעוד מועד.
בלילה עם ירידת הטמפרטורה היו שוב המים קופאים בתוך הבורות המכוסים ובהתמלאם, היה בא מוכר הקרח עם פועליו ומכסה את הבורות בשכבה עבה של תבן ועפר מהשדות הסמוכים. וכך הבורות המלאים היו שומרים על הקרח עד הקיץ הבא, אז מגיע האיש למקום, ובזה אחר זה מסיר את העפר והתבן מעל פתחיהם ומוציא שכבות של קרח ומוכר אותן בכל רחבי העיר, להרוות את צימאונם של אלה שיכלו לשלם את המחיר.
באותה השנה היה החורף קשה מאוד. מי ההפשרה מעל גגות הבתים קפאו וירדו וברדתם ליד המרזבים יצרו נטיפים וזקיפים בכל מקום. השלגים חסמו את סמטאות העיר ורחובותיה, בתי הספר נסגרו וברחבי העיר נראו מעט מאוד אנשים, והכל נשארו בבתים מתחת הקורסי (אמצעי חימום עממי) מאימת הכפור. באקר, מוכר הקרח שהיה די שבע-רצון מהמצב, היה בא ומשגיח על בורותיו, מתקן את אשר טעון תיקון ושב לביתו להתכרבל בתוך שמיכותיו מתחת לקורסי.
ובאותו החורף, נעלמה סלימה.
רחמן, אבי קרים ניהל את החיפושים בעצמו: הריץ אנשים לפינות נידחות של העיר, שלח שליחים אצל מגידי הנסתרות שיתנו רמז קל אפילו, על מקום הימצאה של סלימה, הוא הגה את הרעיון שאולי ברחה האישה הצעירה אל הוריה וקרוביה ואף פקד על בנו לצאת לדרך לעיר רשט לברר את העניין, וזה חזר בעיניים דומעות. רחמן, אף פנה למפקד המשטרה המקומית שהיה מבאי ביתו, ודרש בדיקה וחקירה והכל, הכל העלו חרס בידם.
"אולי רצחו אותה" פנה רחמן למפקד המשטרה, ידידו משכבר, ותשובתו הנחרצת של זה היתה: "לא יתכן, אין גופה אין רצח!" חד וחלק.
"אולי חטפו אותה את האישה הנוכרייה הזאת, לבתי בושת בדרום העיר ואולי אף בעיר אחרת הרחק מעיר עילם?" שאלו אנשים.
הם חיפשו גם בכיוון הזה ושיגרו כמה גברים מבני המשפחה, לבתים מסוימים. אלה בזבזו את כספו של הסוחר העשיר, ושבו בידיים ריקות. ובתוך כל ההמולה הזאת מצבו של קרים היה בכי רע; מצד אחד איבד את אשתו האהובה ומצד שני, הבושה הגדולה שלא יכול היה לשמור על אישה כזאת מפני גברים חמדניים כאלה שנמצאו איתו ביריבות מתמדת ואמרו ביטויים עוקצניים על אופיו השלומיאלי ועל הפנינה שנפלה בחלקו ואינו מסוגל להעריך ולשמור אותה מכל משמר.
העובדה שיותר משנתיים שהוא בא לילה לילה אל מיטתה ובועל אותה ואין הריון, "כיצד ייתכן," שאלו המלעיזים "שאחרי כל כך הרבה זמן האישה לא הרה? האם יתכן שהאשם בו דווקא ולא באישה הרשטית הנוכרייה שלו?" שאלו ושאלו ואין מענה משכנע.
והיה גם אחד שחשב קצת אחרת, גבר בא בימים עם שיער שיבה שהכיר את המשפחה כולה, במיוחד את רחמן הסוחר האמיד והעלה נקודה חדשה להרהר בה; משהו מעורפל על אופיו ההולל והמשתולל של אבי קרים ש"איננו צדיק גדול." אך איש לא שם לב אליו והדבר נשתכח מזיכרון השומעים והבעיה נשארה סתומה כבעבר.
אימו של קרים ידעה לספר שהדבר קרה בדיוק באותם הימים שבנה יצא אל מחוץ העיר בשליחות אביו וכשחזר כעבור מספר ימים, לא מצא את סלימה בבית.
בתחילה חשבו שהלכה לבקר קרובי משפחה וכשהגיע לילה ולא הופיעה ללא סיבה, נכנס הבן למצב רוח קודר ובצר לו מאוד פנה לאביו. רחמן פנה לרשויות שממונות על בטחון העיר וסיפר בהתלהבות את סיפור המעשה ומכאן ואילך השתתף הוא בעצמו בחיפושים.
בחלוף הזמן, והאבדה לא נמצאה, נרגעו הרוחות וגם בני המשפחה ברשט, השלימו עם המצב וקיבלו את הדבר כ"רצון האל " ו"הגורל האכזר" והעניין הלך ונשתכח במרוצת הזמן כמו כל פרשיה אחרת.
והיחיד שלא מש זכרונה מליבו היה הבעל האומלל: "לו ידעתי שרצחוה" - אמר לאימו "ידעתי אל נכון את גורלה. לו ידעתי שברחה ממני או חטפוה הזדים, גם אז אולי מצבי היה יותר טוב. אבל עכשיו אני שרוי במצב של אי-ודאות וזה מכרסם במעמקי נפשי ואין לי מנוחה... לא ביום ולא בלילה..." שפך את מר ליבו לפני אימו המנחמת ושניהם הזילו דמעות של צער וכאב.
החורף חלף ונגמר. מעטה הלובן הלך ונמוג מעל פני העיר והניר, פלגי מים מהפשרת השלגים זרמו וגרמו לבוץ טובעני בכל מקום. צמרות העצים שהתנערו מתרדמת החורף, לבשו ירוק. הימים החלו מתחממים וימי חג הנורוז ובשורת האביב הגיעו אט אט ובעקבותיהם הגיעה עונת הקיץ החמה והלוהטת.
באקר פנה לבורותיו, פתח את הראשון והחל מוציא ממנו גושי קרח, מעמיס אותם על גבי חמורו ועובר ברחובות ובסמטאות עילם ומכריז בקולי קולות על סחורתו ועקרות הבית שומעות את הקולות וקונות גושי קרח לשימם בכדים למי שתיה להרוות צימאונם של בני הבית, והעניינים מתנהלים כבימים ימימה.
והנה באחד הימים שהגיע מוכר הקרח לאחד הבורות לכרות ממנו גושים למכירה, מניף את גרזנו כהרגלו והקרח לא נשבר! מניף שוב ושוב ללא הועיל, חופר בסביבה וגרזנו נוגע בחלק לבוש נשי, כעין שמלת נשים פרחונית.
הזיעה כיסתה את פניו ונכנס ללחץ, בעיקר בגלל הבלתי ידוע שביסודו של העניין. לאחר שישב ונפש קמעה, קילל את השטן שעירפל את בינתו, וחזר שוב למלאכתו. לאט לאט חפר בקרח והנה נתגלתה גופת אישה צעירה בלבוש ססגוני, קפואה כאותו הקרח עצמו שמסביב, ופניה החיוורים נראו לאור היום כאילו נרדמה מזמן על משכבה וחולמת.
"סלימה" נעתקה המילה מפיו.
למחרת אותו היום שהאב שלח את בנו אל מחוץ לעיר "בשליחות מסחרית", השכים רחמן וחמק מן הבית באין רואים ושם את פעמיו לכיוון בית בנו. פניו היו מכוסים בצעיף שחור ועל ראשו חבש כובע רחב שוליים. אם אכן מישהו היה זורק מבט על פניו, יכול היה להרגיש בסערת רוחו ואולי גם היה מבין שמץ מתכניתו השטנית שעתידה היתה להתבצע כעבור זמן לא רב, אבל הדבר הזה לא קרה ורחמן המשיך בדרכו.
ערפילי הבוקר כיסו כל דבר ובקושי רב אפשר היה להבחין בין דלת לדלת ברחוב, אבל אדם שביקר כאן פעמים רבות, לא יקשה עליו למצוא את דרכו גם במצב הזה ולהגיע למקום חפצו.
הוא פתח את הדלת בעזרת המפתח שהכין לו בעוד מועד, כדי לא להקיש בה ולעורר מישהו, ונכנס בשקט לביתו של קרים. אבל סלימה התעוררה למרות הכל, בבהלה ורצתה לצעוק אך האיש מנע זאת ממנה בסתימת פיה והחל מוריד את הצעיף והכובע, וכשנתגלו הפנים המוכרים, נרגעה במקצת, אם כי עדיין אינה יודעת את פשר הדבר.
"קומי סלימה, יאללה" אמר רחמן "התלבשי, אנחנו הולכים למסגד לתפילה המיוחדת שהשייך עורך במיוחד למענך! מי יתן והתפילה תתקבל בשערי השמים ורחמי האל ירדו עליך אינשאללה". והיא קמה והלכה לחדר הסמוך וכעבור זמן חזרה לבושה בשמלה פרחונית חגיגית במיוחד ונתלוותה אל האיש, אבי בעלה. העלטה שלטה עדיין בחוץ, ופתיתי השלג החלו נופלים על הארץ. היא נשרכה אחריו בצייתנות עיוורת. מכיוון שיצאו מן העיר ולא הגיעו למסגד, העזה לשאול את חמיה : "לאן הולכים?"
"אישה לא אמורה לשאול שאלות את הגבר, בטח לא אישה כמוך שמהיום הראשון שהגעת לביתנו, הרסת את בני ואת משפחתי! ואת עדיין מעזה לשאול שאלות?"
פניה של סלימה חוורו, ברכיה פקו ומילטה מפיה אנחה חרישית, כאילו מבינה את אשר עתיד לקרות. רגליה עמדו מלכת. לרגע שקלה לחזור על עקבותיה לעיר אל ביתה, אבל היה מאוחר. רחמן התקרב אליה והוציא מתחת מעיל פרוות הכבש חפץ כבד, והלם בה שתי מהלומות חזקות.
סלימה כרעה, נפלה מתבוססת בדמה על השלג הרך והמכה השלישית סיימה את הרצח. הדם ניתז נשפך לכל עבר והצבע האדום הכתים את השלג הלבן...
הוא עוד ישב ליד הגופה, שלף את מקטרתו ארוכת הקנה שהיתה באמתחתו, פיטם אותה בטבק שהוציא מתוך השקית שבכיסו, הצית אותה בגפרור והחל מעשן בקור רוח ליד גופה העדין המפרפר את פרפוריו האחרונים.
כשנגמר הכל, הגסיסה והעישון, קם ממקומו, העמיס את הגופה החמה הנוטפת דם עדיין על שכמו ושם את פעמיו לעבר הבורות של מוכר הקרח. את גופת כלתו זרק עמוק עמוק באחד מהם והיטה שלולית מים אל תוכו והגופה נעלמה כליל, כלא היתה. בדרכו חזרה לכיוון העיר עבר ליד מקום הרצח כדי לטשטש עקבות, אבל פתיתי השלג שהחלו לרדת ביתר שאת, עשו את מלאכתו, ובשטח לא היה כל סימן וזכר אשר יכול להעיד שהתחולל כאן, אך לפני זמן קצר מחזה אימים, קבל פני השמים המעוננים...
ורחמן שם פעמיו לעבר המסגד הגדול לתפילת שחרית.
בגלותו את הגופה, פנה איש הקרח ההמום למשטרה ואלה פתחו בחקירה לגילוי הרוצח. איש לא חשב שהרוצח עלול להיות מי מבני המשפחה, כי הרי כולם, כולל רחמן עצמו, השקיעו בחיפושים הרבה זמן ומרץ למצוא את האישה האובדת ולא חסכו ממון ועמל בעניין. הרי ביוזמתו של רחמן עצמו הגיעו החיפושים עד למחוזות הרחוקים של עיר מולדתה והכל ללא הועיל.
החשד הראשוני נפל על צעירי העיר ה"שבאב" שכה קינאו בו בקרים, שנפלה בחלקו אישה יפה, נוכרייה רשטית שמנמנה כזאת שעין השמש לא שזפתה.
"אלה... מתוך אלה צריך למצוא את הרוצח המתועב," נמנו וגמרו ביניהם החוקרים.
את הגופה החנוטה שלפו מתוך הקרח אל אור השמש לבדיקה ולזיהוי ודאי. אולי אפשר יהיה להציל סימן כלשהו שיעיד על רגעיה האחרונים של הצעירה האומללה. חיפשו גם במקום משכבה בבור, והנה נתגלה לעיניהם חפץ, כעין תליון עם שרשרת זהב... של רחמן!
אימו של קרים צעקה: " זאת הטליסמה... הטליסמה של רחמן בעלי שעד כה לא ידעתי להיכן נעלמה... אוי אלוהים שבשמים, בן אנוש לא יידע לעולם דרכיך הנסתרות."
אבל רחמן לא היה שם וגם לא בבית המסחר שלו שבשוק. לאחר חיפושים, קרים מצא אותו במסגד הגדול משתחווה השתחוויה של תפילה לבורא העולם וכשבישרו לו לבסוף דבר גילוי גופת סלימה ומציאת הטליסמה שלו ליד הגופה, התעשת מיד ואמר:
"שהאל הטוב יעלה את נשמתה לגן עדן, זו אכן הטליסמה שלי שנתתי לה כסגולה לפתרון בעיית עקרותה, וחשבתי שזה יעזור, אך לשווא..." אמר במצח נחושה ובקור רוח ופנה ללכת עימם משם לראות את הגופה ולזהותה.
העניין הגיע לעיונו המחודש של מפקד המשטרה המקומית, חברו משכבר הימים של רחמן שמיד ידע במה מדובר. האיש לא ייחס חשיבות כלשהי לדבר ובתנועת יד מבטלת אמר
"לציבור אין עניין באירוע שהתרחש לפני זמן כה רב ! בלאו הכי לא נקים אותה לתחייה גם אם נמצא את האשם!"
והאדון רחמן, מלך השוק, הנגיד הגדול של העיר עילם, שמתפלל חמש פעמים ביום כמצוות הנביא ככתוב, יצא עם חברו מפקד המשטרה המקומית, למחוזות הדרום, לפוש קמעה.