עובדה בעיניים: על פתיחת העונה של "עובדה"

לא במקרה בחרה אמש (חמישי) אילנה דיין להציג את הראיון שלה ב"עובדה" עם יוסי הררי במילים "הבורר מדבר". דיין מודעת היטב לפופולריות של הסדרה "הבורר", וכך היא ניסתה להעניק לצופיה מגע ישיר עם האירועים האמיתיים מאחורי הדרמה של עולם הפשע, באמצעות קישורם לקומדיה הדרמטית המצליחה של HOT.

הבעיה היא שהררי הוא לא משה איבגי, אין קשר בין האירועים הבדיוניים והמשעשעים שמציגה הסדרה לעוול האמיתי שגרם הררי במציאות, כך שהשימוש של דיין במונחים מהתרבות הפופולרית וההשוואה בין הררי ל"ברוך אסולין" מהווים ציניות מסוכנת. דיין בחרה להציג את הררי באור בידורי – כאילו הוא גיבור טלוויזיוני, סלבריטאי שראוי לסדרת טלוויזיה, וכוכב תרבות שמסקרן את ההמונים. כאילו שלא מספיקה החנופה של מדורי הרכילות לראשי ארגוני הפשע, עכשיו גם המגישה הוותיקה בוחרת לתת לגיטימציה למעשיו של הבריון.

אין ספק ששיתוף הפעולה בין אילנה דיין למנהיג כנופיית רמת עמידר לא הוסיף כבוד ל"עובדה", שפתחה אמש (חמישי) את עונתה ה-17 כשהיא עדיין נהנית מהילה של תוכנית תחקירים אמיצה. לא ברור למה היא צריכה להעניק את הבמה לעבריין שפל שכזה, שחשוד במעשים נבזיים ועל פי הערכות המשטרה אחראי לאין ספור אירועים פליליים ואולי אף לפגיעה בחפים מפשע. דיין מראיינת אותו בכבוד, מקדמת ללא בושה את ספרו החדש, מאפשרת לו לקרוא בקול קטעים מספרו כקולות רקע לכתבה, ולפרקים אף משתעשעת ומצחקקת עמו. "עכשיו יש לו ספר", אומרת דיין, "והוא רוצה שתקשיבו לו". אז מה אם הוא רוצה שנקשיב לו? מדוע צריך לתת פתחון פה לאדם שאמור להיות מוקצה, שמתגאה במעשיו ו"לא מתחרט על הבחירה שלו בעולם הפשע", כדבריו?

לא קל כעיתונאי לוותר על ראיון חושפני עם הררי. אין ספק שהציבור מתעניין בסיפוריו ובמעלליו, אבל דיין, שתמיד התהדרה בעיתונות אחראית, לא אמורה לקבל את החלטותיה בכפוף לשיקולי רייטינג. בתור עיתונאית שהיומרות שלה תמיד היו נשגבות ואליטיסטיות, לא אמור לעניין אותה במה הציבור מתעניין, שתיתן את הכבוד המפוקפק לגופים אחרים.

לעומת זאת, כעת היא מתחנפת לעבריין כמו אחרון האספסוף, מגלה הערצה להתנהגותו הפושעת, מעניקה להתנהגותו הילה רומנטית ואף מגלה הערכה להררי, ש"מפתיע בכנותו". באמת כל הכבוד. נקווה שזה אכן יעזור למכירת ספרו החדש, בהוצאת מעריב למקרה שפספסתם את הכתוביות הענקיות.

באופן מפתיע, זאת לא הייתה הכתבה הגרועה של התוכנית אמש. המסע לאפריקה אחר "החיילים של בן לאדן" היה מבולבל, שטחי ונטול תוצאות, ובעיקר נגוע בעריכה מגמתית ובפרובוקציות של ההפקה. דיין הבטיחה "מסע בעקבות זרוע הטרור של אל-קאעידה", "חדירה ללשכות הגיוס של פעילי הטרור" ו"כניסה לתוך מחנות הפליטים מהם יצאו פיגועי התופת נגד ארה"ב וישראל", אך בפועל מה שקיבלנו היה מוזיקה מאיימת וניסיונות הפחדה נואשים, ובעיקר מעט מאוד חשיפה.

דיין עומדת ברחובות ניירובי, משחררת אמירות נטולות ביסוס לפיהן "אחד מכל עשרה אנשים פה קשורים לארגוני טרור", ובפועל נאלצת להודות ש"מתחת לפני השטח הכל בוער, שם מסתתרים התאים והפעילים". המשמעות היא ברורה: דיין לא הצליחה לרדת אל מתחת לפני השטח, ואפשר גם להבין למה. לא מספיקים מספר שבועות של מסע באפריקה כדי לחשוף פעילות שנחקרת במשך שנים על ידי חוקרים חשאיים, בטח לא כשמדובר בצוות צילום של אנשים לבנים, שבולטים בשטח עם מצלמתם המתנשאת ופותחים בוויכוחים פומביים עם מנהיגים דתיים בלב הרחוב.

בנוסף, מניפולציות העריכה בלטו בכל פריים. הכתבה הורכבה מדקות ארוכות של קטעי ארכיון, בעוד הקריינות הדרמטית והמוזיקה המפחידה ניסו לחפות על האימג'ים הצולעים. דיין והצלם נכנסו לחנות ספרים של ספרי דת, שאלו בחטטנות על ספרי ג'יהאד, ואחר כך עוד התפלאו על התגובות העוינות. ספק אם הייתה זוכה לתגובות אחרות אם הייתה נוהגת באותה התנהגות מתריסה בשכונות מסוימות בבני ברק או במאה שערים. בשביל בערות ופנאטיות דתית לא צריך לנסוע כל כך רחוק. גם המסע למחנות הפליטים הותיר את הצופה מבולבל לקשר בינם לבין הטרור. האם חסרים עוולות או מעשי אכזריות באפריקה שאנחנו אמורים להזדעזע מנער קטוע יד?

למעשה, הכתבה הזאת הייתה מקוממת אף יותר מהראיון עם הררי. בעוד הכתבה עם הררי הייתה כניעה נמוכה לצורכי הציבור, הכתבה מאפריקה הייתה על גבול ההונאה. שם התוכנית הוא "עובדה", כלומר תפקידה הוא להציג בפנינו עובדות חדשות, להראות מציאות ולחשוף את האירועים האמיתיים. בפועל, נחשפנו בעיקר לאוזלת ידה.