כל החלב והדבש: חמשת השירים המבוצעים הגדולים של נתן זך

בניגוד למקבילותיה בעולם, המוזיקה הישראלית לא רק משתמשת ביצירות משורריה כדי להעשיר את עצמה – היא ניזונה מהם כמו מסוג של חלב אם. מאבן גבירול ועד שמעון אדף, מלחינים ומבצעים ישראלים תמיד הוקסמו מהמילה הכתובה המשוררית. יחסי הגומלין האלו הפכו את נתן זך, מן הסתם, לאחד הגורמים החשובים בתוכה, עם עשרות משיריו שהולחנו והפכו אותו לאחד המשוררים המושמעים בישראל.

אלא שמעבר לפופולריות של זך כמשורר, הטקסטים שלו היוו נקודות מפנה של ממש גם במוזיקה עצמה. המהפכה השירית שזך ביצע באמצעות המרד בשירת אלתרמן ודור המדינה חלחל גם למוזיקה הישראלית – בין אם בשירי אהבה שכתב כמו "אהבה של שני אנשים" ובין אם בשירים אישיים חושפניים כמו "כי האדם עץ השדה". השירים האלו עזרו לנורית גלרון - שיחסיה האמנותיים עם זך הם בבסיס הצלחתה להפוך לקונצנזוס במיינסטרים הישראלי (והוא עצמו רואה בה את המבצעת הטובה ביותר לשיריו) - כמו גם לשלום חנוך לפתח את עצמם כמבצעים מגוונים שקולו של זך מתערבב בשלהם ויוצר שלם חדש ומעניין.

לכן, בחירת חמשת שירי זך המולחנים הטובים ביותר לרגל יום הולדתו ה-80, היא בהחלט משימה לא קלה, אבל כזו שמדגימה שוב שלא משנה באמת מה הוא אומר כיום – ויש להודות שהוא לא בוחל גם בשטויות – איש לא ייקח ממנו את המילים היפות להדהים שכתב.

זו לא רק קלאסיקה ישראלית שמשלבת בין סמל הרוק הישראלי לסמל השירה העברית המודרנית; זה גם לא רק חיבור יפה בין טקסט מרגש ללחן טוב מאד; "עץ השדה" הוא המצאה מחדש של תחושת האבל הישראלית והפיכתו מעניין לאומי בעל מימד של זוהר ("הרעות", למשל) לעניין מדכא, אפל, אפור ואישי לחלוטין. "ומר לי, מר לי בפה", כותב זך ואפשר להרגיש את האדמה הקרה של עשרות אלפי הקברים המיותרים שיש בישראל נתקעת בגרון, בסמוך לדמעות.

היו לזך טקסטים טובים מהשיר הזה, אולם הלחן הקודר של חנן יובל הפך אותו לסרט של ממש, סצנת דרמה קטנה בסרט סטודנטים שרב הנסתר על הגלוי בו – מה היא רצתה לומר? למה בטלפון? איך הגבר מהצד השני של השפופרת מבין מה היא רוצה לומר? איך הוא הבין "ואני ידעתי שאת כבר אינך"? למה נורית גלרון, מבין כל שירי זך שביצעה, שרה גם את השיר הזה? מה הטקסט בגוף ראשון זכר הזה אומר עליה כאישה?

השאלות האלו לא קיבלו מענה, אבל קיבלו גרסה מצוינת לא פחות באוסף "עבודה עברית" שיצא לכבוד שנת ה-60 למדינה. אסף ארליך, משורר רוקנרול לא קטן בפני עצמו שהכת המאוד מצומצמת של מעריציו מחזיקה ממנו לא פחות משהיא לומדת מנתן זך, סחף את המילים בקולו הסחרופי/ אריק איינשטייני ודיבר בשמם של עשרות גברים שהצטערו שענו לטלפון בכלל.

לצד גלרון, שפי ישי הוא אמן נוסף שידע למנף את שירי זך ליצירות מבריקות באמת של טרובדור ישראלי אלמוני להכעיס, כזה שכובע הברט שלו היה אמור להיות פריט אופנתי לאינטלקטואלים שרואים בו אחד מגדולי הדור. כבר ב"אהבה ושנאה", הבכורה המופתית שלו, הלחין ישי את "שבעה" האפי והענק לכשעצמו אבל באלבומו השני, "גבר לא ידבר על כך" הסתמך ישי כמעט לגמרי על שירתו של זך. שם האלבום יצא מתוך השיר הזה, "שיר מאוחר מדי", ששוב מצליח לדבר במקום המתח שבין בני זוג, מתח שבמקום לחתוך אותו בסכין אפשר לדבר עליו ולהוציא ממנו פראזה כמו "גבר לא ידבר על כך, גבר לא יגלה", כאילו הוא דון דרייפר.

יותר מרוב השירים שהלחין כספי בשנות ה-70, מדובר באחד הבודדים שנשמעים רעננים גם היום, שיר שהקצב שלו מצליח לזוז ולהשתחרר מהכבדות ומכובדות היתר שיש ללא מעט משיריו של כספי דאז. לא פלא שיותר מ-30 שנים אחרי זה, קוואמי – אחד שמכיר מספיק שירים שאפשר לסמפל מהם דגימות רלוונטיות – בחר לשבץ את המשפט הראשון בשיר ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה, ויהי אור") בפתיחת "כשאלוהים אמר: בכיף" כדי לסגור מעגל עם רצון האל על פי זך בשיר הזה.

במרתפי תור הזהב של דור הרוקסן מסתתר התקליט היפה הזה, של להקה שהיו חברים בה ירונה כספי ואיתי בלטר, אבל סולנה היה יואב בראון שהלחין את הטקסט הדי מקפיא שכתב זך, טקסט שבניגוד להרבה שירים מולחנים שלו הולחן פעם אחת, בדיסק אחד שאזל מהדפסה. אם אתם בכל זאת מוצאים אותו בחנות יד שנייה כלשהי או אצל עוד אספן שנפטר מתקליטיו לטובת אייפון, כדאי לשים עליו כל שקל כדי לשמוע את בראון שר "דם יכול לקלוח ויכול לשתת/ אדם, לעומת זאת, יכול רק לשתות/ וגם זה/ בכמויות מוגבלות" – שזה משפט שאם היו ברוק הישראלי עוד 10 כמוהו, אולי היה לנו צ'אנס כלשהו.