השטן נועל סטילטו: על התערוכה של האמן דוויל כהן

הזרה - אותה הרחקה שיוצרת תחושה הנעה בין זיהוי לבין חרדה - היא מושג מפתח בכל האמנויות. באופן כללי, הפורמליסטים הרוסים, עימם מזוהה המושג, חשבו שהחיים כפי שהם משעממים, ולכן יצירה טובה היא זו שמצליחה לברוא עולם המכיל אלמנטים ריאליסטים ובו בזמן לחרוג מהציפייה של הצופה ולהפתיעה, בין היתר על ידי התרחשות פנטסטית.

אל היעד הזה שואפות עבודות הוידיאו והצילום של האמן דוויל כהן, שהציג לאחרונה בתערוכה קבוצתית במוזיאון הניו יורקי PS1 ועתה מציג לראשונה בארץ בגלריית ברוורמן בתל אביב. הן משתמשות בחומרים הכי ריאליסטיים ויומיומיים – כלי משרד – אך מרוממות אותם למימד פנטסטי על ידי החייאתם והצבתם במה שנראה כמו הצגת תיאטרון אוונגרדי בשלוש מערכות.

"האסתטיקה של התיאטרון זה משהו שמעניין אותי מאוד," מספר כהן לוואלה! תרבות בעת ביקורו בארץ לרגל התערוכה. "הרקע השחור, התאורה, הפרונטאליות –אלה דברים שמייצרים את חוויית התיאטרון, וכך גם החלוקה למערכות בה בחרתי."

כהן, שגדל בפתח תקווה ונמצא כבר למעלה מ-15 שנים על הקו שבין ברלין לניו יורק, השתמש לצורך העבודה שהוא מציג בברוורמן באלמנטים הכי יומיומיים, ציוד משרדי כאמור. את הציוד הזה הוא הגדיל מעבר לפרופורציות הרגילות שלו, נתן לו חיים, ותיסרט אותו לעבודת וידיאו בת שלושה חלקים, צורה קלאסית למדי. "הבחירה בשלוש מערכות נעשתה מסיבה פרקטית בעיקר", הוא מודה. "יש במערכות המשכיות של שינוי – של תוכן, לא המשכיות ליניארית, ויש בה אופנים שונים של ייצוג. זו יצירת ספייס וכדי ליצור ספייס צריך לתת ייצוג למקום".

המשיכה של כהן לאסתטיקה של התיאטרון מבוססת על האהבה שלו לעבודותיו של ברטולט ברכט, אך גם לעובדה שיש בתיאטרון דבר שכהן מחפש גם בוידיאו – אותנטיות. "בוידיאו יש עריכה, ולכן כל מה שעושה תיאטרון אותנטי אינו קיים – המיידיות, החד-פעמיות, הישירות. אני רק משתמש באסתטיקה הזו. כמו, למשל, הבמה הריקה של תיאטרון. זה מקום מוסכם, בסיס שממנו אפשר לבנות הלאה, והריקנות הזו מעניינת אותי. שם נמצאת מערכת היחסים עם הצופה, ושם הוא משהה את הספק שלו ומאמין לרגע בלא ייאמן".

עבודת הוידיאו של כהן, "Grayscale", מוקרנת בגלריה מבעד לווילון ענק עשוי מרצועות נייר שחורות המחוברות בקליפסים, שבורא עולם נפרד בתוך חלל התצוגה באותו אופן שבו הבמה המוסכמת והריקה של התיאטרון בוראת עולם. בעולם החדש הזה קמים לתחייה אותם חומרי משרד - טיפקס, סיכה, דבק, מרקר - והופכים לחלק מהוויה פטישיסטית בה רגלי גברים נעולים בעקבים ונטולי פנים הם המאפיינים האנושיים היחידים שלה. מצד שני, כהן לוקח בעבודה אלמנטים מעולם החי,כמו לב אנושי ומוח, והופך אותם לפלסטיים, לאובייקטים שניתן לחתוך, למעוך, ולחיות בלעדיהם.

"הציוד המשרדי נמצא בדיאלוג עם החומריות של הנייר, ושל הייצוג של צילום," מסביר כהן, "האובייקט עצמו מייצג גם את החומריות שלו וגם את הפונקציה שלו, כך כשהטיפקס נהיה דמות: הוא מקבל גישה לחומריות שלו כי יש לו אפשרות למחוק דמויות וייצוגים אחרים. הקונטיינר מכיל את מה שהוא מייצג, הלב והראיות באקט השלישי הם גם מודלים, הם גם מייצגים משהו – הם חסרי הפונקציה שלהם. הם אינם מייצגים את מה שהם נועדו לעשות בפועל".

כהן, שאת שמו "דוויל" (שטן באנגלית) קיבל כאשר עבר לאנגליה ושם לא הצליחו לבטא את שמו דביר, מפתיע כשהוא מדבר על כך שהבחירה בייצוגים של נעלי העקב והסולמות בעבודה נבעה דווקא ממשהו שקשור ליהדות: מדימוי של "מדבר בלילה, סולמות. משם נעלי עקב נראה לי הכי טבעי", דלבריו.

מחוץ לחדר שנבנה להקרנת הוידיאו, מוצגת גם סדרת הצילומים של כהן, L.A.C.E, ויוצרות דיאלוג עם העולם שנברא בוידיאו, עולם בתנועה לעומת הסטטיות של רגע הצילום. הצילומים מדגישים לדעתו את הפער בין מציאות לדמיון. "סדרת הצילומים מדברת על עבודה אחרת, והדיאלוג ביניהן הוא פחות נרטיבי ומדבר על שימוש בטכניקות: איך המדיום של צילום וידיאו משרת את מה שאני מנסה לעשות – ליצור סיטואציות שיש להן את היכולת להחזיק את עצמן ובמקביל לתאר משהו שהוא מחוץ להם. המדיום מודע לעצמו, מעורר התבוננות עליו וגם של הצופה על עצמו, על מציאות."

במובן הזה כהן למעשה מדבר גם על הפער שבין הבית לרעיון של בית, ומספר על הפנטזיה שלו לחזור לישראל, לעומת המציאות של החיים פה. "ב-15 השנים האחרונות שאני לא פה אני מפנטז על זה, אבל כשאני פה זה מחזיק מעמד 13 דקות. הפנטזיה לא מחזיקה מעמד".