דידי לוקאלי: על האלבום החדש של דידי

באחד הפרקים היותר טובים של "סאות'פארק", השטן מתכנן להביא את הפארטי של החיים, כזאת שלא ראו עוד על כדור הארץ. יחד עם מתכנן המסיבות הוא מתחיל לפנטז על מפל של שוקולד ומקבל בתמורה את התשובה Diddy already did it. גם כשהוא מציע בר שלם שעשוי כולו מגלידה, התשובה לא מאחרת להגיע. כששואלים אותו למה זה משנה לו, השטן מביא טיעון שקשה להתווכח איתו – אני לא רוצה את זה אם דידי כבר עשה את זה.

בשיא ייאושו, הוא סופק כפיו לשמיים ואומר Dammit, what didn't Diddy do?. אלא שהשטן, בדרך כלל בחור ממולח ומדויק, לא היה צריך לחפש את התשובה לכך בתחום הבילויים. ספק אם אכן יש משהו שדידי דידנט דו בחיים האמיתיים כשזה מגיע למועדון, מעיל פרווה ושתי קוזינות. הוא היה צריך לחפש את התשובה במוזיקה, דבר שדידי עדיין מתעקש לעשות.

לאחר שהגחיך את עצמו ב-"Public Enemy No. 1" – ככל הנראה המועמד המנצח (ורק אלוהים בעצמו יודע כמה יש כאלו) לשיר ההיפ הופ הכי מטופש ומופרך שנכתב אי פעם; לאחר שכשל פעם אחר פעם לשבת על הביט וסיים עם מסר שניתן לסכמו בשורה המדויקת והמושחזת "א-אה יה"; לאחר שחלב את הראבק של הראבק מכל האקפלות של ביגי (אם כל הסיבות לכך שעדיין מדברים על דידי); אחרי שעשה תוכנית ריאליטי כושלת, החתים אמנים שבקושי החזיקו להיט וחצי והפסיד את ההימור האחרון שלו, ג'יי אלקטרוניקה ללייבל של ג'יי זי; אחרי כל ההצלחות, הכסף, הבחורות (ואפילו אלוהים לא יודע כמה היו), הכשלונות, דידי חוזר עם אלבום חדש. ועוד לא פחות, אלבום קונספט שאמור – במילותיו של מי שמגיל עשרים עובד עם חברות תקליטים – לעשות את הבלתי יאמן ולשלב בין "סיפור שכולו אלקטרו-היפ-הופ-סול-פ'אנק". סיפור, כן?

אז הסיפור של דידי בפרסונת ה-"Dirty Money" שלו הוא אותו סיפור שחבורת הראט-פאק סיפרה לנו: החיים המהירים, הבחורות שמסחררות לך את הראש כשאתה שוכח לשניה את הפאסון שלך תלוי על קולב, והדרך המהירה לשכוח אותן בזרועותיה של בחורה אחרת. במסיבה כמו במסיבה. לתוך כל הקססה הוא מכניס את כל המפיקים החמים ורשימה בלתי נגמרת של אורחים פלוס אחד, מחליף את לאס וגאס בערים כמו לונדון ופריז, וסוגר את הפינה עם תמונה של סנטר פומפידו על העטיפה – ויאללה: קבלו את "Last Train to Paris", אולי אחד האלבומים היותר מופרכים שיצאו השנה. א-אה יה לגמרי.

וא-אה יה, זה אלבום נוראי בדיוק כמו שהייתם מצפים מדידי. ברגעיו הגרועים – היו סמוכים ובטוחים שיש הרבה כאלו – הוא אשפת מספרות מהזן הנחות ביותר. גרוע מזה, הוא מוזיקת חתונות ששמים ברגעים בהם מלצריות הבר האקטיבי מסתכלות בשעון ולא מאמינות שהן עושות את זה בשביל הכסף. נורא ואיום.

ועדיין, אני מת על דידי. כי זה דידי. ואם יש משהו שדידי יודע להרים זו מסיבה טובה. ישנם אפילו כמה רגעים שדידי עוזב את תא ההקלטות והולך לרקוד, משאיר מאחור את הזירה לשתי הזמרות Dawn Richards ו- Kalenna Harper שנותנות עבודה בפזמונים דביקים וצ'יזיים כמו שאמריקאים אוהבים את האר'נ'בי שלהם.

שירים כמו "Change", "Strobe Light" עם ליל וויין, ובעיקר "I Know" יחד עם כריס בראון ו-ויז חליפה, הבאד בוי התורן של ההיפ הופ – כולם אמנם מופקים היטב, עובדה שרק מדגישה את היותם זוועות מוזיקליות מהסוג הגרוע ביותר, אלו שנשמעות בפול ווליום ממכוניות שלא הייתם רוצים לחלוק איתן נתיב, כל שכן להיות בתוכן. זוכרים איך בניינטיז היו לערסים אורות פלורסנט כחולים מתחת למכונית? כזו מוזיקה, רק היום.

אבל יש גם את היהלומים, כאלו שאפילו חסר כישרון להושיב מילה על ביט כמו דידי לא יכול להרוס. האינטרו של גיא גרבר, למשל (כן, גיא פאקינג גרבר), מביא פה באמת סאונד שעונה על ההגדרה הבלתי אפשרית של דידי לאלבום הזה והדבר היחיד שמבאס בקטע הזה הוא אורכו – דקה וחצי.

הגרוב של גרבר, ההבנה שלו במוזיקה אלקטרונית וחיבתו למסיבה טובה נשמעים היטב בבונבון היוקרתי והמדויק הזה שהוא הביא פה. העובדה שדידי ממלמל את השטויות שהוא תמיד אומר בפתיחה של אלבום רק עושה לאינטרו הזה חסד.

המומנטום שגרבר הכניס לאלבום ממשיך עם "Yeah Yeah You Would", הקטע השני, בגרוב באמת פסיכי אליו מצטרפת גרייס ג'ונס. רק שלקראת האמצע, השיר גולש למקומות שלא נעים לגרד בהם למשך יותר מדי זמן. גם הלהיט המוכח עם T.I עושה את העבודה, ולפחות הוא לא סתמי כמו זה עם סוויז ביטס, "Ass on the Floor".

אבל ה-יציאה של האלבום מתחלקת בין שני שירים. הראשון, מסורתי יותר, עם שימוש רוצח בדגימה, ליין באס פ'אנקי, קטלני ומדויק וטקסט מעולה שנכתב (בטח על ידי סופר צללים) בדיוק למידותיו של הדידי – "Someone to Love Me". הוא לבדו שווה את ההדפסה של הדיסק הזה, באמת מסוג הבומבות שדידי, יא ראבינן, משחרר אותן בנונשאלנט. מיד אחריו מגיעה היציאה השנייה, "Hate You Now", שהביט שלו הוא משהו רצחני ובאמת מביא לרחבה משהו חדש.

מעבר לשני אלה, השיר עם ביגי, למרות ביגי, הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. וזה עם דרייק הוא עוד שיר שנעשה ב-2010 עם דרייק, רק שכאן הוא באמת בא טוב לאור הזוועות שמכתרות אותו בטרקליסט של האלבום הזה.

אז כן, יש משהו שדידי עדיין לא עשה, וכנראה גם לא יעשה, וזה אלבום מעולה. האיש יודע למכור תדמית, וכשזה מגיע למכירות – הוא ג'יימס בראון בהן, האיש שעובד הכי קשה בתעשייה. כי אין הרבה שעברו את מה ששון קומבס עבר ושרדו לחגוג את זה כמוהו. ואת זה, לא משנה כמה שירים גרועים הוא יעשה – ושלא יהיה לאף אחד ספק, הוא יעשה – אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. אפילו לא השטן. הוא המציא את הפארטי והבולשיט הזה, אתם מוזמנים להמשיך הלאה.