"אני פרו-ישראלי": ראיון עם יורמה קאוקונן מלהקת הוט טונה

יורמה קאוקונאן: "לא בדיוק. רציתי לבוא לישראל הרבה זמן וזה פשוט לא הסתייע. עכשיו פשוט יצא שאהיה בישראל לכבוד יום הולדתי אז החלטתי שבעצם, למה לא להופיע".

"לא, עכשיו פשוט הסתדר לי".

"עמדתי היא שזה שטויות. סבתי היתה ציונית, אני יהודי בעצמי ואני פרו-ישראל. אנשים שלא רוצים להופיע בישראל, לטעמי, פשוט לא אכפת להם".

"אני לא כל כך רוצה להיכנס לדיון הזה כי אני מכבד עמדות של אחרים וברור שכולם מעדיפים שלום על מלחמה. אין לי תשובות, אני רק גיטריסט ואף פעם לא הייתי בישראל אז אני לא יכול באמת להגיב חוץ מאשר לומר שדבר לא ימנע ממני לנגן שם".

"לרוע המזל, ארבעה או חמישה ימים. הייתי רוצה יותר. נחזור בזמן בו אין לי הופעה, יש לנו חברים רבים שגרים שם, ואני מחכה לראות את ארצכם היפה".

"אני בטוח שכן".

"זה היה 'כאוס מאורגן'. מה שהיה מעניין זה שהיו הרבה אנשים מוכשרים שעדיין לא היו חלק מתעשיית המוזיקה. העשייה היתה יותר... אורגנית מחלק מהלהקות שפעלו באותה התקופה בניו יורק, לונדון או אל.איי".

"הרבה דברים קרו מאז, הרף כל הזמן עולה. יש כל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים וכותבים מחוננים ולכולם יש גישה גם למיינסטרים, גם לאינטרנט וגם לטכנולוגיה. עשיתי ראיון אונליין עם תיכוניסט ששאל את אותה השאלה וסיפרתי לו שכשהקלטנו את האלבום הראשון של ג'פרסון איירפליין ב-1965, זה היה על טייפ שלושה ערוצים בלי 'הורדת נויז'. זה היסטרי, זה מגוחך. בני בן ה-13 יכול להפיק אלבום באיכות טובה יותר בסלון שלו".

"סן פרנסיסקו בתקופה ההיא היתה ממש עולם קטן. העולם היום הרבה יותר גדול, ובתוכו, אני מאמין, יש עדין אנשים שמשמרים את אותו הוייב בתהליך היצירה שלהם. ואני לא מדבר על ארגונים גדולים שמשפריצים אלבומים שמוכרים מיליונים על גבי מיליונים של עותקים. בתור הזהב של ג'פרסון, אם מכרת 500 אלף עותקים זה היה ביג דיל, אבל אם היום אתה אמן שורה ראשונה, נגיד ליידי גאגא, והיית מוכר ככה, היית חייב להתאבד. הרבה אנשים עדיין ניגשים לדברים כמו אז. ג'ק (קסידי - ש.ק.) ואני, למשל, עומדים להקליט אלבום חשמלי באולפן והגישה שלנו תהיה אותה הגישה".

"באיירפליין היו לנו כאלה כותבים מדהימים: מרטי, גרייס, פול. ג'ק ואני תמיד היינו יותר בעניין של פשוט לנגן. לכולנו יש עמדות פוליטיות כמובן, אבל ג'ק ואני לא כל כך מוחצנים. הוט טונה היא בפירוש לא להקה פוליטית וזה הבדל גדול. ברמת ההשפעות המוזיקליות: ג'ק ואני מאז ומעולם היינו בענין של רוטס מיוזיק (במובן של קאנטרי ובלוז - ש.ק.) הכותבים באיירפליין אף פעם לא היו בעניין של בלוז. קצת פולק אולי. אבל אין ספק שהבסיס המוזיקלי של הלהקות שונה".

"53 שנים, זה באמת מגוחך. כשפוגשים את ג'ק ואותי מגלים שאנחנו אנשים מאוד מאוד שונים. אבל אנחנו חברים זמן רב מאוד. תמיד כיבדנו זה את זה כאדם וכאמן וזה הסוד לחיים אמנותיים ארוכים ביחד".

"מקשיב כרגע לדריל סקוט, לאודון ויינרייט (אביו של רופוס - ש.ק) ורברנד גארי דיוויס".

"ג'ק ואני במקור מהחוף המזרחי, גדלנו באזור וושינגטון. עזבתי את קליפורניה ב-84 כשאשתי הקודמת ואני התגרשנו, חזרתי לאיסט קוסט. העונות כאן משתנות, לעלים יש צבעים. שום דבר מזה לא קורה בקליפורניה, התגעגעתי לזה. יש לי שטח גדול של 700 אקר (כ-28 אלף דונם) בדרום-מזרח אוהיו, קניתי את זה ב-1990 ולא היה שום מקום אחר שהייתי יכול לקנות בו כל כך בזול, אז".

"באספקט מסוים אני חייב לומר שזה נכון. אלו היו זמנים יותר פשוטים, התקופה באופן עקרוני היתה יותר כיפית. יש לי שני ילדים: בני הבכור בן 13 והוא גר עם אמו, ובתי בת ה-4 וחצי גרה איתנו - שמה ישראל - ואני תמיד אומר שאני לא רוצה שהילדים שלי יעשו שום דבר ממה שאני עשיתי, חוץ מאולי לסיים את בית ספר וללמוד לנגן בכלי נגינה".

"לא..."

"טוב, אני לא ממליץ לילדים שלי. כל מה שאנחנו מדברים עליו היה חלק מהותי מהתרבות, מכל עניין וייטנאם והמחאה. קשה נורא להסביר לאנשים שלא היו שם. בסטנדרטים של היום זה אולי לא נראה טוב אבל לא הייתי עושה שום דבר אחרת. זו לא תשובה טובה, אבל אלו היו באמת זמנים שונים".

"הם יטעו. אני חושש שאני הרבה יותר קונסרבטיבי משהייתי אז. אני אגיד משהו אחד שיסביר את עמדתי: הייתי שמח לו בנימין נתניהו היה אזרח אמריקאי והיה יכול לרוץ לנשיאות".

"בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלכם, מדבר הרבה כאן, ואני חושב שהוא היה הופך לנשיא אמריקאי נהדר. הרבה מהחברים שלי לא מסכימים איתי, אבל אלו החיים. אשתי התגיירה, בתי גודלה כיהודייה. יש לנו כאן קהילה יהודית קטנה ומוזרה עם מיני סוגים של יהודים. הרבי שלנו - לא רק שהוא אשה, יש לה גם קעקוע קטן על הקרסול".

"לא, זה רק פרח. יש לי המון קעקועים. לגבי מה שדיברנו על הסיקסטיז: הקעקועים שעשיתי בזמנו באמת היו חלק מלהיות פורע-חוק. הקעקוע הראשון שלי עשיתי בחנות קטנה מעל תחנת אוטובוס בסן פרנסיסקו, זה לא היה אמנות אז. לכל הילדים של החברים שלי יש היום קעקועים ואני אומר: אוקיי...."

"בואי להגיד שלום, תפגשי גם את אשתי והילדה".