לסוף אין סוף

המהפכה המוזיקלית הגדולה הראשונה של המילניום זכתה בזמנו לכינוי ה"ניו רוקנרול רבולושן". היום, כשגיטרות שוב נחשבות לאביזר אופנה לגיטימי, קשה לזכור את זה, אבל בסוף הניינטיז היה נראה שהרוק מת סופית.

בשנות התשעים התמסר רוב העולם (בעיקר באירופה ואצלנו, ופחות בארצות הברית) למוזיקה אלקטרונית לסוגיה. כחובב מוזיקה עדכני היו לך בזמנו כמה אופציות: יכולת להפוך לקלאבר נהנתני ולצאת למועדוני האוס; לנסוע למסיבות טראנס בטבע; ללכת למסיבות ג'אנגל או טכנו מחתרתיות; להימרח על ספה באיזה לאונג' לצלילי אלקטרוניקת בתי קפה; או להשאר בבית ולשמוע אפקס טווין. גיטרות, בכל אופן, לא היו בתפריט. היום קשה לומר את המשפט הזה מבלי לגחך, אבל בניינטיז אלוהים היה די.ג'יי! תארו לעצמכם!

ואז, בתחילת העשור אותו באנו לסכם, פתאום קרה משהו מפתיע. פתאום הרוק חזר. ולא סתם רוק, אלא רוקנרול. נעלי אולסטאר חזרו לאופנה ואנשים ויתרו על בקבוקי מים מינרלים לטובת בירות. מי שהתחילו את הכל היו כמובן הסטרוקס הניו יורקים והווייט סטרייפס מדטרויט. 2001 – השנה בה יצא אלבום הבכורה של הסטרוקס, “Is This it”, ואלבום הפריצה של הווייט סטרייפס , “White Blood Cells” – הפכה לשנה הרשמית בה התחילה המהפכה.

בשורות מהפכת הרוקנרול החדשה לחמו בגאון אינספור להקות רוקנרול חדשות מכל קצוות תבל. ההייבס, היה יה יה'ז, הויינס, הליברטינז, הדטסונס, D4, המוני סוזוקי, הקילס, ה-Liars, אינטרפול, ה-Von Bondies, ARE Weapons, רדיו 4, הרייבונטס, הביטינגס, הפיוצ'רהדז, בלוק פארטי ועוד אינספור להקות אחרות הפכו פתאום את הרוקנרול לדבר החם החדש. או חדש-ישן, שכן מבחינה סגנונית הלהקות הללו בסך הכל הושפעו מכל מה שבא לפניהם בהיסטוריה של הרוקנרול: מפאנק, פוסט-פאנק, ארט-פאנק, Pאנק-Fאנק, גראז', רוקאבילי וכו' וכו'.

חלק מהלהקות הללו נולדו מיד כשהן שמעו את הסינגל הראשון של הסטרוקס, אחרות פעלו עוד לפני כן בסצינות אלטרנטיביות קטנות וקיבלו פתאום הזדמנות לפרוץ ולהצטלם למגזינים אופנתיים אחרי שהסטרוקס והווייט סטרייפס פתחו להן את השער.

מהפכת הרוקנרול החדשה הניבה כמה להקות טובות ואלבומים טובים, ועשתה את הלא יאומן – גרמה לאנשים ללכת שוב להופעות. אלוהים פתאום כבר לא היה די.ג'יי. הוא עוד לא חזר להיות גיבור גיטרה, כמו בימי ג'ימי פייג', אבל הוא היה בדרך. או שלפחות כך היה נדמה.

וכמו כל טרנד שתופס נפח מוגזם, שנה שנתיים אחרי תחילת המהפכה היא התחילה להמאיס את עצמה. אינפלציה של להקות רוקנרול חקייניות, סטייליסטיות, היפסטריות ונבובות, שהורכבו מקורבנות אופנה אמביציוזיות עם עודף מודעות עצמית ומחסור בנשמה, הפכו את התופעה למאוסה. מכונת ההייפ שעמדה מאחורי מהפכת הרוקנרול החדשה היא גם זו שהרסה אותה.

ב-2003 כתבתי ביקורת באתר זה על אלבום הבכורה של היה יה יה'ז, “Fever To Tell”. למרות שהוא אלבום מעולה בעיני – כך חשבתי אז, וכך אני חושבת גם היום – הוא סימל בדיוק את הבעייתיות הזאת. הטענה שלי בזמנו היתה שאם הסטרוקס סימנו את תחילת המהפכה, הרי שהיה יה יה'ז מסמנים את סופה. כולה שנתיים אחרי שהיא התחילה.

זה מה שכתבתי בזמנו: "כמה שהניו רוקנרול רבולושן עשה טוב לרוקנרול – בזה שהוא החיה אותו, ניער אותו, הוציא אותו מהגטאות, החזיר אותו למרכז הבמה ודאג ששוב יהיה קול - הוא גם עשה לו עוול גדול. הטרנד החדש הפקיע מהרוקנרול את האמת שלה. הוא הוציא ממנו את המסתורין ואת העומק והפך אותו למשהו שאסור היה שהוא יהפוך אליו. מרבית הלהקות החדשות אינן ראויות להיזכר ברשימה אחת עם ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן או Suicide או הראמונז או גאנג אוף פור או בלונדי או איגי פופ או הפול או מי שלא יהיה, וגם כשהן נשמעות טוב או אפילו מעולה, זה לא עוזר. הקונטקסט הוא לא אותו קונטקסט, הכוונה איננה אותה כוונה ובסופו של דבר, ברמה הרגשית, התוצאה איננה אותה תוצאה".

המהפכה אולי הייתה קצרה, אבל סוף המהפכה לא היה סוף הרוקנרול. להפך! הקונספט של להקות גיטרות עם שיער ארוך ודיסטורשן שנזנח בסוף שנות התשעים חזר באמצע העשור הנוכחי להיות דבר שבשיגרה.

כשהארקטיק מאנקיז הגיחו לעולם בסוף 2005 אף אחד כבר לא קישר אותם לגל הלהקות של תחילת העשור, וטוב שכך. המאנקיז נולדו לתוך עולם שבו זה שוב נורמלי ולגיטימי לבקש מההורים שיעורי גיטרה. אם בניינטיז צעירים חלמו להיות די.ג'ייז, עכשיו ילדים שוב חולמים להקים להקות.

אז אפשר לסכם שהמהפכה הצליחה. הרוקנרול שוב כאן. לפחות במידה מסוימת. נכון שקינז אוף ליאון - להקת הרוקנרול הגדולה בעולם כרגע – לא מגיעה לממדי הענק של נירוונה בניינטיז, יו-2 באייטיז, לד זפלין או הסקס פיסטולס בסבנטיז והרולינג סטונס או ה-Who בסיקסטיז. ובכל זאת, קינז אוף ליאון הם להקה גדולה ומצליחה בזכות אותה מהפכה. אל תשכחו את העולם שחיינו בו חמש דקות לפני שהיא התחילה. לפניה לא היה שום סיכוי שלהקה כזאת תופיע בפני קהל של למעלה מ-200 איש, ששיר כמו "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס יהפוך ללהיט ענק, ושבחור כמו פיט דוהרטי יהפוך לפיקסציה של צהובוני אנגליה (או ישיג בחורה כמו קייט מוס).