הכיפה על המפה

עם כל הכאב שבהודאה, מסתבר שהדתיים הם אנשים טובים יותר מהחילונים. אין לי מושג מה מכניסים להם לאוכל הכשר, אבל כשארבעת הזוגות שהתחרו ב"סוף הדרך", תוכנית הריאלטי-הרפתקאות החדשה של רשת, טיפסו כ-700 מדרגות במעלה איזה הר, הדתיים ניצבו בגאווה מקדימה, בעוד החילונים מתשתרכים בוכיים הרחק מאחור.

"סוף הדרך", שנערכת בשיתוף עם עמותת "צו פיוס", מקבצת 24 מועמדים, המחולקים ל-12 זוגות, ושולחת אותם לימי משימות מפרכים, כשהמטרה היא להגיע, מהר ככל האפשר, לקו הסיום. כל רצף של שלוש תוכניות מתרכז בארבעה צמדים אחרים, כשבכל תוכנית הצמד שמגיע אחרון מודח. ההיי-לייט של התוכנית, או לפחות מה שמתיימר להפוך אותה מסתם עוד ריאלטי לכזו עם נשמה, הוא יצירת זוגות מעורבים - חילוני ודתי. כך שבנוסף למשימות כמו צניחה חופשית או ניווט בשטח פתוח, על המועמדים להתמודד עם קרעי החברה כולה. המסר החינוכי לא מאחר לבוא: כשם שהמתמודדים מחויבים לעבודת צוות כדי להצליח, כך גם אנחנו. רק אחדות תצילנו, ובא גואל לישראל.

ולמרות שהתכנים נשמעים משמימים, המתמודדים המאכלסים את הסדרה, שהם דווקא צבעוניים ומעניינים ולא סטריאוטיפיים וצפויים, מצליחים להפוך אותם למהנים. קחו למשל את חני ויקיר, שהפכו לפייבוריטים של ממש. כשיקיר (שמתפקד כאוחצ'ה שלא דופקת חשבון, חולה על שופינג וחלם להיות בלהקה צבאית) וחני התבקשו למצוא משפחה מארחת לארוחה צהריים, חני התעקשה על ארוחה כשרה. יקיר, שראה את הניצחון לנגד עיניו, סינן "אבל מה קרה אם לא תאכלי?", ואילו זו השיבה לו: "מה אתה רוצה, שאני אגווע ברעב?". דווקא ההתמקדות ברגעים מסוג אלה, בניואנסים הקטנים והמצחיקים, הופכת את ההתעסקות בדת מקלישאית וגדולה מהחיים, ליותר אמיתית, ולכן גם יותר מעניינת.

גם חיים ונעמה הם צימוד מעניין. הוא, בן לקיבוץ הדתי, איש ישראל הישנה, והיא, נערת ישראל החדשה, חולמת להיות מדריכת כושר ואוהבת רוק והאוס. בפרק הראשון טפטפו רמזים על רומן עתידי, מה שמבטיח פוטנציאל קינקי בהמשך. האם הוא ירביץ בה תורה ושירי אהבת המולדת, או שמא היא תדריך אותו ברזי ההפקרות החילונית?

ולמרות השטיק הדתי המגניב, לעתים נדמה שמדובר בכיסוי תחת שמאפשר לחמוק מקרעים גדולים הרבה יותר. כפי שמתברר מהסדרה, אין הרבה הבדל בין עולמם של הדתיים לזה של החילונים, ולכן רבים מהקטעים הופכים להדגמה מייבשת של הביטוי "איש באמונתו יחיה". האחדות המדומה הזו, היומרה להתווכח איפה שאין ויכוח, באה על חשבון מתחים בוערים הרבה יותר בחברה הישראלית. האם לא היה מעניין יותר, למשל, להפגיש בין אם חד הורית למנכ"ל מצליח, שהיה מנער את חליפתו הבורקת כל אימת שגרגרי החול היו מאיימים ללכלכה? בין ערבי למתנחל? זה אולי עלול היה להיות הרבה פחות חינוכי, אבל לפחות היו הולכים שם מכות.