בעטיפה של ממתק

זוהי עונת הסיכומים – הזמן הקריטי לעכל ולקבל אל המערכת את כל מה שלא קוטלג ונרשם. הבעיה היא שהמשימה המבטיחה הזו היא גם המאיימת מכל – שיטפון המילים של עשרות מקורות שונים, שכל אחד מהם מציג באופן מחושב עשרות, מאות ואלפי פריטים שאסור-בשומופן-לפספס, אינו דבר שאפשר להקל בו ראש. גם אם המידע נקלט ועובד, מה עושים עם המסקנות בשטח? הרי עד שיסתיימו ההשלמות ההכרחיות, ליל הסדר כבר יבעט באחורינו.

כך שכדי להסתכל לסיכומי השנה בלבן של העיניים, נדמה שהכי כדאי להתחיל בצעדים קטנים. את סיכום השנה שלי אני מתחילה בפריט קטן אך חשוב ביותר, שמשום מה נזנח פעמים רבות על רצפת חדר העריכה או סתם מחוץ לכל סיכום חשוב – ולא בצדק. שכן עטיפה מוצלחת של תקליט היא אחד ההישגים החשובים: צורה שמשלימה את התוכן יכולה לתרום עולם ומלואו ליצירה כשלעצמה. ולא, אלבום המדבקות המדובר של בק דווקא לא מככב כאן – גדולת עטיפות האלבומים שלהלן היא שהן עומדות ועובדות גם לבדן, בפורמט מנותק מהסיבה שמלכתחילה הביאתן לעולם: בקיצור, הן יכולות לשמש לכן דסקטופ פגז: 10 עטיפות האלבומים השוות של השנה, פלוס אחת.

כיאה לאלבום מדויק, מינימליסטי ומרגש, העטיפה של "תזמורת הבועות" עובדת על קווים מנחים זהים: דיוק, מינימליזם והברקות שקורנות למרחוק, בין אם מדובר בפונט או בבחירת האימג'.





.

למרות שהיא טרייה מהתנור וחדשה בשוק, העטיפה של סנופ מצליחה להוכיח בקלות שלפעמים כל מה שצריך הוא צלם מוכשר, וזהו. הפורטרט של דוגי-דוג תופס את העין לדקות ארוכות – נדמה שבעת ובעונה אחת הבחור מהרהר כרגע על ביקורו האחרון של סטיבן הוקינג בארץ הקודש, כמו גם על הלוקיישן הבא לסרט המתפשטות שלו. הכי מולטי-טאסקינג.

האמת היא, שכאן אפשר היה לכבד כמעט כל ריליס של הלייבל הצרפתי ה-הו-כה-חם אד באנגר: הצרפתי המוכשר שאחראי לארט של רוב הדברים שמתפרסמים בו, So-Me, ללא ספק ניחן בעין ששזפה מספיק ספרי קומיקס וחוברות פורנו, במובן המוצלח של השילוב. כשזה מגיע לאופי, בחורונת לוהטת שאמורה להגיע לכאן במרץ הקרוב (יש!), נדמה שהצירוף הזה בשיאו.

עבודת הארט שליוותה כל פיפס שיצא לדיינג'רמאוס היתה מוקפדת ומהוקצעת, כאילו מדובר במשהו שיצא מהאולפנים שלו.







.

שוב, ניצחונה המתוק של הפשטות. אנדר-סטייטמנט בריטי במיטבו – שלושה עיגולי צבע, לוח לבן חלק – ונדמה שאי אפשר לבקש יותר.






.

ספק ציור מים שנוצר בערבות סקנדינביה, ספק שרבוט מאנגה יפני כובש לב. כך או כך, זה לא משהו שאפשר להסיר ממנו את המבט. כה יפה ועדין עד שניתן לחוש כל "רומן אחרון" שהוא ניבט ממול, בוהה חזרה ישירות.





.

אחרי עטיפת אוסף הסינגלים שלהם, שטיח של קווים צבעוניים דקיקים שחוברו להם יחדיו, נדמה היה שתמו פסגות העיצוב עבור הצמד הבלתי-נלאה. אבל באלבום החדש, העמוס בסוכריות, הם החליטו ללכת על אווירת "בלגן בשליטה", שלקחה את כל הקופה – בעצם, בדיוק כמו מה שקרה להם באולפן.

תחשבו ישו. עכשיו תצנזרו. מה קיבלתם? יפה, את הת'רמאלס בעטיפה מבריקה שמדברת בעד עצמה ואפילו אשכרה מצליחה לעורר איזה הרהור-שניים. האפוקליפסה מעולם לא נראתה טוב כל כך.





.

מה שמגיע, מגיע. אם זו לא היתה עטיפת אלבום, היה צריך לאכול את הדבר הזה. וזה בטח היה מרגיש כמו כרטיס כניסה נצחי לקנדילנד.






.

אם יש משהו שיכול לרמז על המעמד הנסדק והולך של מעצמת אתר פיצ'פורק, הלא זו העובדה המדאיגה שהעטיפה של לופה פיאסקו קוטלגה תחת "25 העטיפות הגרועות של השנה". כיצד אפשר להביט בהתגלמות כה משכנעת של רטרו-ארט המבוצעת ברמות הגבוהות ביותר, ולקבוע קביעה כה הזויה? רק אנשים חסרי לב, מעומעמי מבט, יכולים להתבונן בתערובת הלופה הקסומה ולא להבין את גדולתה. עירוב כה מדויק של השראה משנות ה-80, שנות ה-90 וה-2000 נראה עד העטיפה הזו כחלום באספמיה, אבל לא עוד. הבום-בוקס של לופה עוד יגאל את כולנו.

אם כן, למדנו והחכמנו, אבל לפני שנתפזר, רק נניד את הראש חזרה למדמנה שבה אנחנו חיים ופועלים ונזכיר שלמרות שלא מדובר בעטיפת אלבום "כשרה", הרי שמי שעשה את השנה בזירה הישראלית מבחינה זו הוא ללא ספק אסף בילט - מי שעיצב ללהקת אלקטרה את העטיפה עבור הסינגל "Better Sound". ארט נקי ומרגש, מסתבר, יכול לעבוד גם בעברית. או לפחות אצל ישראלים דוברי אנגלית.