אותה כולם זוכרים. את אסתר. אסתר המלכה. "המלכה", גם כן... זה ממש הפך לשם המשפחה שלה. וגם אותו. את מרדכי. שם משפחה: "היהודי". ואת המן, כמובן. מי לא זוכר את המן? אבל אותי אף-אחד לא זוכר. לקרן-זווית נדחקתי. לשוליים היגלו אותי. לא זוכרים כאילו פקדו עליהם שלא לזכור. כמו שאנשים ברוסיה של המלחמה הקרה שכחו בדיוק מה שהק.ג.ב. הורה להם לשכוח. נו, אבל זה היה הרבה אחרי.
ורק שימו לב שבפרק הראשון אני מככבת. אחר-כך? דממה דקה. בפרק השני אני אמנם מאוזכרת פעם אחת, אבל בצורה שולית, ובשאר שמונת הפרקים של המגילה הברברית הזו אני נעלמת כלא הייתי, כאילו בלעה אותי האדמה. פוף. מאד פשוט. הכל היה פשוט אז, בימים ההם, בממלכה ההיא, ופשוט מכל: להעלים אנשים במצוות המלך.
שלא תבינו אותי לא נכון; לא בגלל אגו אני כועסת. הייתי מלכה, היה לי הכל, האגו שלי פונק מספיק, תודה. אני כועסת משום שמתעלמים מהלקח שניסיתי להעביר, שהיה, אם יו?תר לי להעיד בעצמי, עצום ורב, חדשני, מקדים את זמנו. ועם מה נשארתם? עם הלקח הממלכתי, הנפלא והכאילו-אמיתי הזה: "אל תתעסקו עם היהודים, כי הם זוכרים הכל והם יבואו אליכם בהפוכה".
ושתי. השם שלי ושתי. גם כן שם. כמו סוף שנשבר מאיזו מילה. קפד ראשי.
אולי כדאי שאספר על הערב ההוא, שהוביל לכל הסיפור-פורים הזה שלכם. אלמד על עצמי מעט סניגוריה, מה יש? שנייה, אני אדליק סיגריה. התחלתי לעשן בשנים האחרונות. אולי אני מפצה את עצמי על כך שבארמון אסרו עלינו, הנשים, לעשן. אסור היה גם לדבר יותר מדי. ולנשום יותר מדי. למרות שאני לא שמתי קצוץ. עשיתי מה שהתחשק. ידעתי שלחוסר המשמעת שלי יש מרווח גדול לתימרונים. אחשוורוש לא אהב אותי, אבל התגאה בי, הוא החשיב אותי כאחת הרכישות היותר-טובות שביצע, וכל אותם אי-ציותים קטנים רק מצאו-חן בעיניו עוד יותר. הוא, כמובן, לא יודה בזה לעולם.
במושגים שלכם, אחשוורוש מקביל לקבלן ערס שגר ברמת אביב, מחזיק כמה שיותר מכוניות יגואר וחושב שהכל נמדד במה שיש לך, תוך התעלמות מאיך שמה שיש לך מרגיש כלפיך. במושגים שלכם, אני מקבילה לאנג'לינה ג'ולי. בקיצור: הגיע לו, לגוש החומרני וחסר התחכום הזה, ילד-מלכו?ת מפונק שהורגל לקבל כל מה שחמד, שמימיו לא נתקל במילים "אין" ו"אי-אפשר". אבל אני מודה שבעומק ליבי חיבבתי אותו. או שריחמתי עליו. היה לו לב טוב, לאחשווי. הוא לא היה חזיר מושלם.
ואני מודה גם שהרחקתי לכת ביום ההוא. לא לקחתי בחשבון את כמות האלכוהול שהוא שתה, ולא את כמות האלכוהול ששתיתי אני (בהיחבא, כמובן). ואני מודה שגם ניסיתי להרשים את נשות המשתה שלי, ושלא יובן מכך שהמשתה היה רעיון שלי, הייתי שם רק משום שידעתי שמצפים ממני לערוך משתה לנשות השרים והפאחות, בזמן שבעליהן השעירים, השיכורים והמסריחים, מזילים ריר על רקדניות הבטן בחצר גינת ביתן המלך. שם צנוע לאולם אירועים מדהים, אגב, ותשכחו מהאינפלציה שנעשתה במילה "מדהים" בשנים האחרונות; מדובר ב"מדהים" המקורי.
אותנו, לעומת זאת, תקעו ב"גן הלילך", שם פסטורלי לחדר שהרוח המדברית הצליחה תמיד להקפיא, ולא משנה כמה בדים נתלו לחוסמה, כמה קמינים הובערו כלעומת צינתה. צרות של מ?ל?כות, מה? בכל-אופן: משתה נשים. ישבנו ולגמנו תה ומי-ורדים שמהלנו מתחת לשולחן בשיכר, בירברנו על עיצוב הארמון, רכילות ועוד קצת רכילות, מעט על גודל השלונגים של הבעלים ועל הרגליהם המגונים במיטה; ואז נכנסו לאולם הסריסים. לא פחות משבעה. ואל תבקשו ממני שמות, הם ממילא כתובים במגילה, וגם יש לי זיכרון גרוע. רק את חרבונא אני זוכרת. בינינו: מי שוכח שם כזה?
הבנות השתתקו מיד, כולן היטיבו את ישיבתן הבלתי-צנועה והחביאו את הספלים האסורים, אחדות הידקו את רעלותיהן. מפקד הסריסים צעד קדימה והמתין לרשות הדיבור. הנדתי לו.
"מלכתי", הצריד קולו הדק, "ציווה הוד-מעלתו המלך הגדול אחשוורוש, שתבוא הוד-מעלתה המלכה ושתי למשתה המלך".
יופי. הקרקס הגיע לעיר. מעט זקפתי את ראשי. חייכתי באדיבות. "האמנם?" שאלתי.
"כך אמנם, המלכה", רעד קולו של הסריס, שידע-גם-ידע עם מי יש לו עסק. ואולי בשל כך הגיעו אלי לא סריס ולא שניים, אלא שבעה. אחשוורוש היה אמנם טיפש, אבל לא מטומטם. הוא היטיב להכיר אותי.
"ומתי ציווה שאגיע?" המשכתי להעמיד פנים רשמיות. אחת הבנות ציחקקה.
"מיד ולאלתר, המלכה", משך הסריס בכתפיו. כרכס, נדמה לי שמו. אידיוט מושלם.
"ולאיזה צורך ציווה המלך שאבוא?"
הסריס התנודד מרגל לרגל, מאמץ את מוחו שבעליל לא הותאם למציאה מורכבת של תירוצים, או להתמודדות עם מבוכה. "איני יודע, מלכתי".
"אמנם אינך יודע?"
הסריס שתק.
"נסה בכל-זאת לחשוב ולהיזכר, סריס, על הסיבה שבגללה הורה אחשוורוש אישי להזעיקני ממשתה הרעיות. הלא צריכה להיות סיבה טובה לכך. איני צודקת?"
"צודקת גבירתי, ודאי צודקת. הוד מעלתה צודקת, כמובן, בכל דבריה".
"כמובן", הרשיתי לעצמי חיוך שהוא עצמו התחרט שחייכתי. "ואם כך?"
"אם כך..."
"מדוע ציווני המלך לגשת אליו מיד ולאלתר?"
כמעט ברגע שבו נאנח, הבין הסריס שאנחותיו אינן יאות למעמד, והתעשת. הוא אסף אל מאחורי גבו את ידיו, שעד לאותו רגע שיחקו אצבעותיהן אלו באלו בעצבנות, הזדקף ואמר: "למען הראות העמים והשרים יופיה של הוד-מלכותה".
"כך", נשענתי לאחור, "כך. למען הראות יופיי. ואתה, סריס; חושב אתה שאני יפה?"
הסריס השפיל מעט את מבטו. פיו התעוות במעין חיוך מבועת. "אני?"
"אתה".
"אני סריס", אמר.
"ידוע לי שאתה סריס, סריס, שהלא קראתי לך 'סריס'. ובכן: יפה אני?"
"כוונתי", הניע היציר המטופש את ידיו כאילו ליהטט בכדורים כבדים, "שאיני בר-דעה בנושא יופיך, היות שסריס אני. אך אומרים, כמובן..."
"מה אומרים?"
האוויל שב ונאנח, אך לא היתה לי כל כוונה להניח לו. ולא משום שחפצתי להתעלל בו, אלא משום שרציתי שיחזור לאחשוורוש, בעלי היקר, תרתי-משמע, כשהוא מצויד באנרגיות הרגשיות הראויות. השפלה, זעם, אפס כבוד, אפס גבריות, ושאר מנעמים. ואף-על-פי-כן אני מודה שיש בי חיבה איומה לסירוס גברים, גם אם כבר נפרדו רשמית מאשכיהם.
"אומרים שהגברת יפה מהיופי עצמו", אמר הסריס, וניכר שגם הוא חושב כך, אשכים או לא. "מהודו ועד כוש בכל שבע ועשרים ומאה מדינות הוד-מלכותו, אין נאוה מוושתי המלכה".
"נאה דיקלמת", מהלתי בגלוי מעט שיכר שקוף במי הוורדים שעל השולחן. עיניו של הסריס התרחבו וכמה מהנשים זעו באי-נוחות גלויה, אך אני הרמתי את הכוס כלפיו, קירבתי את שוליה לשפתי ואמרתי: "אם כך, אמור למלך שלא אבוא".
הסריס פילבל בעיניו. בלע רוק. החליף צבעים. לא ציפיתי לפחות. "הסליחה, הגברת?"
"הסליחה לא תינתן לך אם לא תמסור את הודעתי לבעלי כלשונה: ושתי ממאנת. ידו?ע יודע הוא שמארחת אני את נשות חבריו הפרתמים, השרים, האחשתרנים, או איך שלא יקרא לבעלי התפקידים שהוא ממציא לו חדשים לבקרים. וכך: לא אבוא. וכעת: לך לך", מחאתי כפותי פעמיים.
הסריס השתחווה בדי-עמל, ויצא מהחדר בהליכה לאחור. לפי הנוהג הבלתי-רשמי באותה תקופה, הפניית גב ל?ב?ן משפחת המלוכה הובילה מיד להוצאה להורג בתלייה, אך אני לא הקפדתי מעולם עם המפנים לי עורף, הגם שמימיי לא הבנתי מה טעם יש בהגנה על חיים שאין בהם אשכים.
הלך הסריס והבנות צחקו, התפעלו, החליפו מבטים ולחישות. אף לא אחת מהן דיברה אלי ישירות. בכך יצרתי, גם איתן, את ההירארכיה התפקודית שבעיני היא היסוד הראשוני לכל פעילות חברתית שלי. במילים פשוטות: יש אותי, ויש את שאר העולם. איני נוהגת כך משום שאני סנובית; אני נוהגת כך משום שככל הידוע לי, זו הדרך היחידה לשרוד עם פה גדול כמו שלי.
שב הסריס, הפעם לבדו, נעמד בפתח החדר, כיחכח בגרונו, והתאמץ להיראות נזעם. כנראה שאחשוורוש הורה לו להיראות נזעם. הסריסים היו כלי מרכזי בדיאלוג הנישואי שלנו, ולא פעם שיגרנו אותם זה אל זה לא רק עם הודעות, אלא גם עם הוראות בימוי.
"הגבירה הוד-מעלתה, הוד-מעלתו המלך אחשוורוש מודיע: מתעקש אני".
"מתעקש אתה?" שאלתי. האשה שציחקקה קודם לכן, שבה וציחקקה. שנאתי אותה. אני שונאת נשים שמצחקקות, הן מצדיקות את רוב המיתוסים שהגברים מנסים לתפור לנו.
"לא אני", השפיל הסריס את עיניו. מעט ריחמתי עליו, אך התקופה והנסיבות הפכוהו לקורבן ראוי במאבקי הצודק. במקום בו חוטבים פרסים ניתזים סריסים, אני משערת. והוא באותו רגע שנא אותי, כנראה, אפילו יותר מאשר את המ?ע?ק?ר המלכותי. "המלך הוא שמתעקש. גבירתי".
"ואני מתעקשת", הזדקפתי על כרי משעני כדי להיראות "נוראת-הוד", מה שנקרא, "שלא לבוא. כלך-לך, סריס", שבתי ומחאתי כפיים פעמיים.
הלך לו. ועוד איך הלך. כמעט רץ. וכשחזר, חזר מחייך, וחיוך זה לבדו הודיע לי את תבוסתי.
"את יוצאת מכאן", אמר בפשטות.
לא "הוד-מעלתה", לא "הגבירה", לא דיבורי-חלקות בגוף שלישי. ישר ולעניין: את יוצאת מכאן. ואז סימן בראשו לשני סריסים אחרים שניגשו ותחבו את ידיהם המזוהמות אל מתחת לבתי-שחיי, והקימו אותי מהכרים שיכורה ואדישה, מלאת-בוז ומפוחדת, הכל ביחד.
לא כתוב איך נעלמתי ולאן, אבל לא העלימו אותי. אחשוורוש היה הגון דיו כדי ליטול ממני את מלכותי ואת כבודי מבלי ליטול ממני את חיי. חזרתי לבית הורי שבשושן, והם את בושתם ואותי הוליכו הרחק לישובי הספר, לכפרים הקטנים, שם איש לא ידע ולא הכיר את ושתי המלכה, שם הייתי בסך-הכל עוד אשה יפה.
באתי מהמשפחה הנכונה מהמעמד הנכון, הורי כיוונו את כל חייהם וחיי כדי שאגיע לחצר המלכות. הם הצליחו. זה עלה להם בסך-הכל בקרום הבתולים שלי. בחירותי. בנשמתי. אצית לי עוד סיגריה ואשתדל שלא להיגרר למלנכוליה בנאלית ולסנטימנטליה מיותרת; ורק אבקש שכשאתם מונים את כל הפמיניסטיות הדגולות, כשאתם חושבים שהכל התחיל במאה התשע-עשרה והעשרים, כשאתם קוראים את המגילה הקניבלית הזו ומתענגים על מושלמותה של אסתר "המלכה" שלכם, אנא: אל תשכחו אותי. את ושתי הקטנה. שילמתי בבתולי. בחירותי. בנשמתי. אני רוצה לכל הפחות להיזכר.
יונתן יבין, בן 35, הוא מחברם של הרומן "באבא ג'י" (ספריה לעם), וספרי הילדים "הכי הייתי רוצה להיות..." (בשיתוף נבו זיו), "החתול דלעת משנה את הדעת", "אחלה אח" ו"זהבים". בן תשע-עשרה החל לכתוב בעיתונות המקומית, ובהמשך היה לבעל טור, כותב מערכונים לטלוויזיה ומגיש ברדיו. בשנים 2001 עד 2004 כתב במוסף השבועי של עיתון 'הארץ' וכיום בעל טור ב'ידיעות אחרונות'.