"גשר" של ערן בר גיל הוא ספר מצוין, עשוי בקפדנות ובמשמעת של מספר שיודע להיות קשוח עם עצמו וכמוס כלפי קוראיו. עד השליש האחרון של הסיפור שומר המספר מפני קוראיו את האירוע המחולל בחייו של הגיבור, זה שעשה אותו אדם כל כך בודד, זה שמוליך אותו עד לאפריקה.
בנוסף להיותו שומר סוד, לבר גיל יש עוד תנועה מאוד לא שגורה בספרות: במהלך רוב הספר הוא מבצע הטעייה שמעוררת בקורא ממד של חרדה ביחס לדמות הראשית. הטעיה שמדביקה עוד יותר את הקורא אל הדמות ואל הספר. באופן מוזר, כאשר מתבררת ההטעיה, ולא אגלה מהי, לא נותרים מטענים שליליים בקורא על כך שהולך שולל.
"גשר", שזכה בפרס אקו"ם לספרות לשנת 2007, מספר את סיפורו של מהנדס בניין, חיים פלח, אדם שאיבד את יכולתו לחוש חום או קרבה לאחר. גם עם בנו הדוקטורנט לספרות ואשתו לשעבר, שהתחתנה בשנית, קשריו פרומים כמעט ולגמרי. הוא בן 58, לא מדמיין כי משהו רומנטי עשוי עוד להתחולל בו, וגם לא איזו פריצת דרך מקצועית שתשנה במשהו את תפקודו במשרד כמפקח ראשי באתרי בנייה. במיוחד לאור זה שהגיע מנהל צעיר למשרד שמנסה להצעיר גם את שאר הצוות. וכך, כאשר עולה ההצעה שייסע פלח לפקח על בניית גשר באפריקה, מגיב פלח תחילה בעוינות וחשדנות לרעיון, משוכנע כי זו מזימה לדחוק רגלו מן המשרד. אולם כאשר מבקש ממנו המנהל שישקול בכל זאת ורומז לו כי העבודה באנגולה עשויה גם לשאת שכר נאה בצידה, פלח פתאום שואל עצמו: "למה לא בעצם, מה כבר יש לי כאן שכל כך טוב?" שאחר כך הופך ל"יאללה לאפריקה". וכך מתחיל סיפורו של חיים פלח.
חיים שכאלה
בתואם לגיבורו שבהשכלתו הוא מהנדס בניין, הטון של הספר הוא יבש, לוגי וענייני. באופן די מפליא מצליח הסופר להפוך אדם שמגדיר עצמו משעמם ונכה רגשית, למעניין ומרגש עבור הקורא. זה קורה אט אט, ממש בקצב בו לוקח לאיש כזה להיפתח בפני אדם אחר, ממש בקצב בו לוקח לבנות גשר. החוויה שנוצרת בסוף היא כזו של אינטימיות.
אינטימיות דומה יש למחבר עם אפריקה, אבל דווקא אותה הוא מצליח פחות לחלוק עם הקורא. הספר מותח כמה קווי עלילה משניים בהם המספר מדובב בגוף ראשון דמויות של בני המקום ודווקא מחמת קרבת היתר לזר שרטוטם לוקה בחסר והעניין הופך לאנתרופולוגי יותר מאשר אישי או מרגש. כך מתאר המחבר את הביתיות של משפחה כפרית אנגולזית: "שני הבנים של בלה עומדים עירומים באמבטיה, מסובנים מכף רגל עד ראש ודו שופכת עליהם מים מהקנקן הכחול" (עמ' 100) ועולה השאלה האם מספר שאינו רגיל במים זורמים כלל היה מעיד על פרט זה. ישנה בעייה לתמלל את האפריקאי והצורך להציג ולהסביר את אורחות חייהם אינו עולה יפה מן הבחינה הסיפורית או ספרותית.
לא כך המקרה כאשר פלח מתאר את אפריקה מבחוץ: "לך דע מה עובר על האנשים האלה, באיזה מושגים הם מגדירים את העולם שלהם, אחת התחושות החריפות שחשתי מאז שהגעתי לכאן היא חוסר חמלה" (עמ' 113) או יותר מזה כאשר פלח מתמודד עם שחורותם בלשונו: "בניגוד למה שסברתי השחורים כאן אינם גבוהים ועצומים, אלא קטני קומה, צנומים ושמחים. תחלה התקשיתי להבחין ביניהם. הפועלים בבגדיהם האחידים וקסדותיהם הכחולות נראו לי גם אחידי פנים, שמתוכם בלט רק הלבקן בשונותו." ומתוך הזרות הזאת מצליח המחבר לרגש כאשר מתפתחים יחסי קרבה בין פלח לאותו לבקן שחור, אותו אחד שהוא באחת השונה מהשונה, וגם הדומה לו ביותר, ומשום כך נחלץ להגנתו כשפלח מסתבך עם אפריקאים שיכורים.
וכך מתאר המספר את תהליך בנייתו של הגשר האפריקאי, שמשמש דימוי על לחייו של פלח: "כשהבטון מתקשה הוא חלק ואחיד, קשה לדמיין שקבורים בו כלובי ברזל חלודים ומרקמו החלק מורכב מחצץ, מים, חול וצמנט כפי שקשה לדמיין את קרביו של אדם וכל הקבור בתוכו." וכל היופי והמסתורין שמוצא פלח בחומרים המתרכבים ומשתנים מעיד על היופי והכאב שאט אט נגלה גם בו כדמות ובספר של ערן בר גיל כולו.