שעת השינז

אלבום אולפן שמיני להרכב הוולשי שאף פעם לא מאכזב. בתור מעריצה וותיקה שלהם, קשה לי להגיד שהאלבום הזה חידש לי משהו עליהם: הם קצת משוגעים? כן. מאמינים אדוקים בפופ-רוק פסיכדלי? בטח. אוהבים להתנסות באלקטרוניקה? כמובן. יודעים לכתוב שירי פופ קטנים לצד המנונים סוחפים? ועוד איך. אבל למרות כל אלו, האלבום הזה פשוט סוחף מהשמיעה הראשונה. אולי זה המבטא הכבד של הסולן גריף ריס, אולי אלו ההרמוניות ואולי אלו בכלל הגיטרות שלהם. "Hey Venus!" הוא קצת כמו רכבת הרים: לוקח אותך לגבהים וירידות מפחידות, ולא מפסיק לגרום לך ליהנות.

באותה נשימה אציין גם את אלבום הסולו (השני במספר) המצוין של גריף ריס (Gruff Rhys) שיצא השנה – "Candylion" וגם את אלבום הסולו (גם כן השני במספר) של סולן ההרכב הוולשי Gorky's Zygotic Mynci – יורוס צ'יילדס שהוציא את "Bora Da" (בוקר טוב בוולשית). בשני האלבומים יש שירים באנגלית לצד שירים בוולשית, ושניהם חיוך אחד גדול.

איך אפשר להתעלות מעל אלבום כה מושלם כמו "Chutes Too Narrow" מ-2003? "Wincing The Night Away" הוא מהאלבומים האלו שמחלחלים לך מתחת לעור. עוד שמיעה, ועוד שמיעה ואתה שבוי. המילים הפרוזאיות של ג'יימס מרסר יחד עם הקול המנחם שלו מסוגלות להמיס אפילו את אחרון הרגזנים. שם האלבום אגב, הוא פרפראזה על שיר סול ישן של סאם קוק בשם "Twistin' the Night Away".

מי ידע שפסיכדליה ופ'אנק הולכים כל כך טוב ביחד? The Bees, או בשמם האמריקאי, Band of Bees, הצליחו לרקוח אלבום מושלם המורכב מקטעי נאו-פסיכדליה, אינדי פופ, פ'אנק וגם פולק בפורטוגזית. על הנייר זה אולי נשמע כמו גיבוב חסר טעם של סגנונות, אבל האוזניים לא טועות. "Octopus" מציב רף גבוה מאוד של איכות הפקה ונגינה ולא נופל מרשימת ההשפעות הארוכה כמו נצח שיש ללהקה הזאת.

לא רדיו ולא מוסקבה. הטריו הזה מגיע מאיווה שבארה"ב ונקרא על שם שידורי הפרופגנדה הרוסיים מהשנים שלפני המלחמה הקרה. כל מי שאוהב בלוז רוקיסטי מלוכלך יאהב מאוד ההרכב. תחת שרביט הפקתו של דן אורבך מ-The Black Keys, רדיו מוסקבה מספקים כאן אלבום בכורה מעולה, המושפע בעיקר מהרוק והבלוז של שנות השבעים, אבל גם שואב השראה רבה מאינדי-בלוז עכשווי כמו הוויט סטרייפס והבלאק קיז. הקול הצרוד קמעה של פרקר גריגס – הסולן, כותב השירים הראשי, הגיטריסט והמתופף (כן, הוא זה רוב הלהקה) - נשמע כאילו עבר הכנה של שנים בעישון סיגריות, שתיית וויסקי ושברון לבבות, רק כדי לאייש את התפקיד הזה.

ספון היא אחת מהלהקות הוותיקות בסצנת המוזיקה של אוסטין, טקסס. לכן, אחרי המיני-פלופ של אלבומם מ-2005, הרבה אנשים ציפו לאלבום שיתקן את המוניטין הפגוע שלהם. נדמה כי ספון בחרו בפינצטה את עשרת השירים שנכנסו ל-"Ga Ga Ga Ga Ga" והרכיבו אלבום נהדר שכבר מככב בפסקולים של סדרות מתקדמות מוזיקלית כמו "ורוניקה מארס" ו"צ'אק". אגב, את "The Underdog" – השיר הכי מלבב באלבום, הפיק ג'ון בריון, יוצר ומפיק שבעצמו מככב בכמה פסקולים נהדרים.

עם כל אלבום שדירהוף מוציאים הם הופכים יותר ויותר נגישים לסביבה. אבל כמה נגישים אפשר להיות עם סולנית יפנית שמצייצת קולות גבוהים מעל מקצבים שמשתנים חמש פעמים בכל שיר? אין לי מילה אחרת לתאר את האלבום הזה, חוץ מ-אדיר. השנה דירהוף הופיעו לראשונה בקריירה שלהם בתור משבצת מוזיקלית בתוכנית אירוח (של קארסון דיילי ב NBC). כנראה שזאת תהיה גם הפעם האחרונה שלהם.

אנני קלארק היא בחורה לתפארת. גם בעלת כשרון לא מבוטל – היא הלחינה, כתבה וניגנה כמעט על כל הכלים באלבום הבכורה שלה - גם בעלת רקורד מוזיקלי נאה – נגנית ליווי לשעבר של הפוליפוניק ספרי וסופיאן סטיבנס - וגם בעלת טעם מצוין בתוכניות טלוויזיה – אלבומה נקרא על שם פרק בסדרה המצחיקה אך חסרת המזל "Arrested Development".

עם נתוני פתיחה כאלו, קשה לא לצפות להרבה מאלבום הבכורה שלה, תחת שם הבמה St. Vincent. ו-"Marry Me" הוא בהחלט אלבום שעולה על כל הציפיות. קלארק מתגלה בו כיוצרת רב שכבתית הן מבחינת המוזיקה והן מבחינת ההפקה העשירה של האלבום. הלחנים המתפתלים מצביעים בדיוק על הכשרון המלודי המעולה שלה יחד עם קול מתוק שסוגר את העסקה.

גם לורה וירס היא בחורה לתפארת. בלונדינית חמודה עם משקפיים גדולים שנותנות לה לוק של ספרנית בעלת טעם מעולה בספרים. היא אפילו ביססה שני שירים באלבום הזה על סמך טקסטים של ז'וזה סראמאגו והסופרת איי.אס באייט. זה האלבום השישי של וירס, שמתחיל בדיוק בנקודה בו אלבומה הקודם והנהדר מ-2005 ("Year of Meteors") מפסיק. אולי בשמיעה הראשונה היא נשמעת כמו סינגר-סונגרייטרית מאוד ממוצעת, אבל אין ספק שיש בה משהו שגורם לך לחזור שוב ושוב אל השירים שלה.