לכי ילדה אבודה

לפני שאפשר לבקר סינגל של נינט, צריך להחליט אם להאמין לה. אם בעיני המאזין הפנייה לברוך בן יצחק ומרק לזר היא שפן נוסף בכובע הספינים, אין לשיר הזה סיכוי; אם יש בכם רצון לראות את הסלב הנערץ ביותר בישראל מוכן לשפד את עצמו בדיסטורשן מול טוקבקים כמו "עאלק רוקיסטית", אולי יש ל"אם אני אלך" סיכוי.


באופן אישי, אני בוחר להאמין לה. אם ל"יחפה" היה ריח חמוץ של חלב ששהה יותר מדי בשמש של אביב גפן ועופר מאירי, "אם אני אלך" הוא כיוון מוזיקלי, טקסטואלי והפקתי נכון מאד של נינט מסיבה פשוטה – זה מה שהיא רוצה לעשות. לכן היא לא מפחדת להישמע פגיעה, חסרת ביטחון ואפילו בודדה באופן קיצוני וגם אם זה עדיין לא פי ג'יי הארווי, זה מה שאמן אמיתי עושה כשהוא מבקש ליצור. נינט של שש השנים האחרונות הייתה מעבדה לניסויי כלים מוזיקליים ובידוריים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. "אם אני אלך" הוא תחילתו של שינוי שבו נינט היא זו שמחליטה מי היא נינט.


מבין הפרמטרים שמרכיבים את נינט מודל 2009, רק אחד מהם ממשיך לא להגיע לעבודה, או ליתר דיוק, הגיע יותר מדי. השירה של נינט, באופן ברור מאי פעם, לא מתאימה לכיוון המוזיקלי החדש. כמו בציור של ילדי גן, היא יוצאת מהקווים, עולה גבוה מדי וחותכת מהר מדי באופן שמאבד מהאינטימיות של שורות כמו " הזמן לא כואב לי/ אני לא מפחדת לחיות". נינט יצאה מחוף ניצנים בכל מובן בשש השנים שעברו. נשאר רק להפסיק לשיר משם.


בסופו של דבר, "אם אני אלך" של נינט הוא שיר מוצלח כי אין מספיק שירים כאלו בפלייליסט הישראלי. גם אם הוא לא שיר השנה, קשה לחשוב על שיר שיכול להפתיע גם אחרי הבית הראשון. המבחן של נינט יגיע כמובן באלבום המלא ומספיק שנינט תשמור בו על המאפיין היחיד שחשוב ברוקנרול – נאמנות, יש סיכוי שהמאכל הרשמי של הקיץ יהיה כובעים.

אין לי בעיות אמון עם נינט טייב. אני מאמין בכל ליבי שהיא סקרנית, הרפתקנית ולא בודה את כמיהות האינדי שלה בשביל להתקבל גם על ידי מי שאינם הקהל הטבעי של וואלה! סלבס. ההליכה שלה אצל רוקפור אינה נועדה לצרכי שופוני בלבד; היא אכן מוצאת מכנים משותפים והבנה סמנטית בין המוזיקה שלהם לאהבות הפרטיות החדשות שלה. זה גם די מתבקש שמי שעברה לעיר הגדולה לפני חמש שנים מגלה עולמות חדשים ומבקשת לחקור אותם ולהיות חלק מהם. וכן, היא יכולה היתה להוציא אלבום בלדות שימקסם את הפוטנציאל המסחרי שלה ובחרה ללכת כביכול בדרך העוקם.


אבל כל אלו לא יהפכו את "אם אני אלך" לשיר טוב. לא בגלל הטקסט ההתייסרות הילדותי – לא חסרים שירים טובים עם טקסטים מטופשים – או ההפקה המבולגנת וחסרת המיקוד שלא משתלטת על הקול של נינט – ככל הנראה כלי חסר רגישות ויכולת להתאים עצמו למוזיקה שעוטפת אותו – ושבויה בקלישאות אינדיות (פתיחה אפרת גושית, סיום דיסטורשני) במקום לנסות ולהתאים את עצמה למושא ההפקה. "אם אני אלך" הוא שיר חלש מכיוון שאין מה לקחת ממנו הביתה; אין בו פזמון סוחף, מנגינה קליטה, או ביצוע קולי יוצא דופן. הוא נשמע כמו ג'מג'ום לא מזיק בחדר חזרות מלווה בזמרת עם קול גדול והבנה קטנה של היכולות והמגבלות שלו. והעובדה שאין מספיק שירים כאלה במיינסטרים, או בפלייליסט היא עדיין לא סיבה מספיק טובה בשביל להיות בעדו.


אז נכון שנינט עושה את מה שהיא רוצה לעשות, אבל מוזיקה לא נשפטת על פי הערך הסלבי של מי שחתום עליה, אם הוא נדרש לצעד אמיץ כדי לשחרר אותה וכמה זה עלול להזיק לתדמית שלו. מה שמשנה זה אם בא לכם להקשיב לה שוב. כרגע, התשובה היא עדיין לא.