החידושים הטכנולוגיים של ימינו יצרו הצפה של סופרים בעיני עצמם, אנשים שיכולים לצקת הרבה תוכן לתוך בלוגים במקום להשאיר את הגיגיהם במגירה. אבל יש כאלה שעדיין תובעים לעצמם ייחודיות, מבקשים הכרה משמעותית יותר. מבחינתם, יצירותיהם ייחשפו ביום מן הימים, לא לתוך בלילת ההמוניות הבלתי נסבלת של הרשתות החברתיות, אלא למועדון אקסקלוסיבי יותר, כזה שכולל בתוכו יצירות מוכרות וסופרים אמיתיים. וכמו בכל מקום, כדי לדחוף את עצמם לפסגה הם יצטרכו לדחוף את עצמם גם כאן באמצעות אינטריגות, פוליטיקות, מרירות ושנאה. על העולם הזה, כרטיס הכניסה לאליטה הספרותית, מנסה נעה ידלין למקד את הזרקור בספרה החדש "חיי מדף".
און הוכבאום, סגן עורך מדור הספרות בעיתון נחשב, נעלם במפתיע זמן קצר לפני תחרות הסיפורים השנתית של המוסף. העורך אלעזר ביטון והמגיהה דגנית שכטר תמהים ומנסים להתחקות על עקבותיו. אט-אט מתמקדת ההתרחשות בתחרות הסיפורים ובתככים שמאחוריה, ולעלילה מצטרפות בהדרגה דמויות כמו עיסאם, הערבי שמאס באון ובשמאלנים מזויפים שכמותו; רותי, מדריכת קבוצת הרזיה שנקלעת לחבורה באופן בלתי צפוי; גרא יזרעאלי, סופר מצליח שהשמיים עבורו הם לא הגבול; וחוקר התרבות אלכס נעמן. במהלך חיפושיהם אחר און אנו מתוודעים לפוילע-שטיקס הקטנים שמניעים את המוסד הספרותי, עד לפאנץ' המפתיע.
יש משהו עצל, שלא לומר מכעיס, בענף שנובר בעצמו סרט שעוסק במייקינג אוף של סרט או הצגת תיאטרון שבמרכזה הצגת תיאטרון סוג של בטלות מחשבה ודלות רעיונית, כאילו ששום דבר לא קורה מחוץ לתעשייה עד שאין ברירה אלא להישאר בתוכה. הוא הדין גם לגבי סופרים/עיתונאים שכותבים על סופרים ועיתונאים. וידלין, סופרת ועיתונאית, נוגסת בפרי האסור כשהיא נותנת תחושה שנוח לה להישאר בתוך חברותא מצומצמת ומוכרת לה ולקולגות, במקום לנסות ולשכנע אותנו שהיא באמת ניחנה בדמיון פורץ גבולות.
לו היתה המשימה מתבצעת כהלכה, ניחא. אבל בינינו, תככים במילייה הספרותי של מדינת ישראל, במיוחד כשמדובר בסיפור בדיוני לחלוטין, לא בדיוק מכוונים לגרעין הקשה של המיינסטרים, ששואף בסך הכל לעלילה קלילה ומובנת ולסיפור טוב. זה אולי יכול היה להיות מעניין לו נשען הספר על דמויות אמיתיות (ואין ספק שידלין שלחה כמה רפרנסים לגווארדיית הספרות המוכרת, אבל רק כרמיזות), אולם גם במקרה הזה, ספק רב אם זה היה מצליח למשוך קהל גדול. חשבו, לדוגמה, על מחבר ביקורת זו כותב ספר על ישיבות הבוקר במערכת הספורט של אתר וואלה! רגע לפני המונדיאל, ותהרהרו בשאלה אם יש לכם עניין בבדיחה פנימית הארד-קור שכזו. סביר להניח שתפהקו עוד לפני שתפתחו את העמוד הראשון.
על התלישות
מבחינת הניסוח ושזירת העלילה, "חיי מדף" לא כל כך רע. ידלין משלבת שפה גבוהה לצד שפת רחוב, עושה זאת במינון ראוי ומדי פעם מצליחה לשרבב אלמנטים שכן יכולים לחדור גם לאנשים עם סתם רגישות טקסטואלית ולא בהכרח לאלה שנמנים עם האליטה. כך, למשל, מביע אלעזר ביטון את סלידתו ממשפטים המסתיימים בשלוש נקודות (עמוד 119): "זו הייתה חולשתו הפרטית של אלעזר, אבל בעצמו לא ראה בה חולשה: הוא ראה בשילוש השטני של הנקודות את העדות המוחלטת לעילגות, לכבדות השפה והלשון, לחוסר היכולת לנסח דבר מראשיתו ועד סופו בבהירות, מבלי לקרוץ על הדרך כאוויל: אם אתם מבינים למה אני מתכוון... ודי לחכימא ברמיזא..." במקרה הזה, ידלין פגעה בול, אנשים שמשתמשים בשלוש נקודות על בסיס קבוע ואחרי כל משפט אכן ראויים למאסר בפועל.
אלא שלמרות הברקה זו או אחרת, יותר מדי גורמים מפילים את הספר והופכים אותו לכזה שמאוד מומלץ להתרחק ממנו. כך, למשל, מלבד בחירת הנושא הלא מוצלחת, ידלין מעמיסה שמות בדויים בכמויות מוגזמות, גם היכן שלא ממש חייבים (עמוד 230): "אלכס נעמן התאמץ ככל יכולתו לשוות לשיחה ארומת חולין, ולשם כך פתח ונאם בהרחבה על 'לצדו' (סיפור חייו של יוזף גבלס מזווית קצת אחרת), שביקורת על התרגום החדש שלו לעברית התפרסמה במוסף שבוע לפני כן".
האם לא ניתן היה במקרה כזה, כמו ברבים אחרים, לשרבב דווקא שם של תרגום אמיתי או פשוט להימנע מספר בעל שם מומצא? לא רק שאיש לא היה נפגע, זה גם היה מוסיף נופך שונה וריאליסטי יותר לסיפור שבלאו הכי משדר תלישות ומייצר פנטזיה שמובנת למתי מעט. הפנטזיה הזו גורמת לכל הדמויות כמעט להצטייר כחסרות אמינות, כשהקונפליקטים (בעיקר של עיסאם) לא ממש מחודדים ואפילו לא מתקרבים לעורר את סקרנותו של הקורא.
יכול להיות שאנשים מאוד מסוימים מתוך ברנז'ה מאוד מסוימת ימצאו ערך מסוים ב"חיי מדף", אבל רובנו נתקשה לגלות בו עניין. בכריכה האחורית של הספר מוסבר כי ידלין כותבת על "הנפוחים ועל סרי הטעם". העיסוק בנושא כל כך שכוח הופך, למרבה הצער, גם את הספר שלה לכזה.