גם במקור הספרותי וגם בעיבודים הקולנועיים, סדרת "דמדומים" תמיד היתה הרבה יותר מסתם סיפור אהבה בין בחורה וערפד. הניגוד המובנה בין הפגיעות של בת האנוש ותאוות הדם של היצור האלמותי העמיד מלכתחילה קשיים בפני תרגום כיסופיהם הרוחניים של שני הגיבורים לפעולה גופנית, מה שאיפשר לסדרה ליצור אלגוריה על המורא מפני התבגרות מינית, ואף סיפור מוסר המזהיר מפני הסכנה הטמונה בתהליך זה.
כל זה, כמובן, אינו דבר חדש הרי כבר במאה ה-19 השתמשו האחים גרים בסיפורי אגדה למטרות מוסרניות שכאלה. "דמדומים", אם כך, הוא בסך הכל גלגול מודרני במסורת ארוכת שנים של פנטזיות רומנטיות פוריטניות שנוצרו כדי להעניק חינוך מיני לבני נוער מבולבלים.
הדבר בא לידי ביטוי בצורה מובהקת במיוחד ב"דמדומים: שחר מפציע, חלק ראשון", הפרק הרביעי של סדרת הסרטים, שמקרב אותנו מחצית הדרך אל הישורת האחרונה שלה. בשעה שבשלושת הסרטים הקודמים, סוגיות איבוד הבתולים, הכניסה להיריון ובכלל המעבר מילדות לבגרות נכחו בעיקר מתחת לפני השטח, הרי שהפעם כל אלה כבר עומדים במרכז הבמה.
בהתאם לזאת, נקודת המוצא של הסרט היא טקס החתונה המיוחל של בלה בת התשחורת (קריסטן סטיוארט) ואדוארד הערפד (רוברט פטינסון, חיוור מתמיד). מיד לאחר מכן, וכבר בדקותיו הראשונות, הוא עובר לטקס מהודר עוד יותר חגיגות איבוד הבתולים של השניים, המתעקשים להאמין כי אהבתם יכולה להתעלות על הכל, אפילו על הסכנה הנעוצה בחיבור ההרסני שבין מוצצי דם ובני אדם.
הסרט מציג את ההכנות למשגל פורץ הדרך בצורה שהיא יוצאת דופן גם בתמימות הטהורה שבה אך גם בדקדקנות המפורטת שלה. בנקודה זו, מדגיש "דמדומים" את היותו התשובה הקולנועית למדורי עצות בסגנון "איילת מקבלת", ואף מגיש לחלק הארי של קהלו, נערות, את המדריך האולטימטיבי ל"חמשת הדברים שכל בחורה צריכה לעשות לפני שהיא שוכבת עם החבר שלה" (קודם כל, לצחצח שיניים).
בהמשך להקדמה זו, מתנדב הסרט לענות על סוג השאלות הנפוץ ביותר במדורים מסוג זה כלומר, קושיות בסגנון "התנגבתי במגבת של אח שלי, האם אני בהיריון?". בתשובה לכך מתברר כי אכן, תינוי האהבים רצוף הכוונות הטובות הוביל לאסון. בלה מוצאת את עצמה עם כרסה בין שיניה, וכיוון שבתמימותה הרומנטית ניאותה לקבל מזרעו של ערפד, העובר שברחמה מתפתח באופן מפלצתי, גורם לה לייסורי תופת ומעמיד את חייה בסכנה.
בשנים האחרונות, גם בסרטים אמריקאים ליברליים הרבה יותר שעסקו בהריון לא מתכונן, למשל "הדייט שתקע אותי", אופציית ההפלה בכלל לא עמדה על הפרק. לפיכך, מיותר לציין כי גם כאן היא אינה עולה לסדר היום. בהתאם לזאת,, נדרשת בלה לעבור חוויות שגורמות ל"תינוקה של רוזמרי" להיראות כמו שידורי הבוקר של ערוץ בייבי. הדבר מחייב את קריסטן סטיוארט לחוות טרנספורמציות פיזיות מזוויעות, מהסוג שבדרך כלל מקנות לשחקניות מועמדות לאוסקר. אין ספק שלו היתה מתענה בהן בסרט שהמוניטין שלו מכובדים יותר, היא גם היתה זוכה לכך.
הברוך שבלה ואדוארד כפו על עצמם כה גדול, עד שהם מבקשים להחזיר את הזמן אחורה ולקרום חזרה את בתוליהם, וכיוון שהצופים רוצים בטובתם, הם לא יכולים שלא להצטרף לבקשה זו. בזאת משיגה המעשייה את מטרתה ומצליחה להעביר טוב עוד יותר משלושת הפרקים הקודמים את המסר בגנות קיום יחסי מין בגיל מוקדם.
נוסף לכך, הפרק הרביעי מצליח לשמור על מה שתמיד היה הדלק של הסדרה תיאור אהבת האמת הרוחנית והגשמית שפורחת בין בלה ואדוארד, וגם זו האפלטונית שקיימת בינה וג'ייקוב (טיילור לוטנר), איש הזאב המסוקס המשמש כאן מבוגר אחראי שמזהיר את השניים ללא הועיל מן המשמעות של צעדיהם ולאחר מכן מנסה לסייע להם בתיקון הנזקים.
במסורת הסדרה, שתמיד הקפידה להחליף במאים בין סרט לסרט, שרביט הבימוי הופקד הפעם בידי ביל קונדון ("אלים ומפלצות", "נערות החלומות"), שתמיד היה רומנטיקן ולכן מתגלה גם כבחירה המתאימה לנווט את הפרק המסוים הזה, שבו ההתרחשויות הרומנטיות הן מרכז הכובד, וכבר כמעט ואין מקום לקטעי פעולה.
מי שנהנו מן הקטעים הללו בשלושת הפרקים הראשונים עלולים להתאכזב מעט מן המחסור בהם בסרט הרביעי, אך הוא משכיל לפצות על כך בהשתלשלות עניינים מורכבת ועתירת פיתולים. סדרת "דמדומים" הצליחה לבנות עולם עשיר שנהנה מפוטנציאל דרמטי אדיר, וכאן הוא מגיע לגבהים חדשים. זה קורה הודות לחומר הגלם המעניין מלכתחילה, הבימוי מלא התשוקה אך בכל זאת עתיר הדיוק של קונדון ומובן שגם המחויבות של סטיוארט, פטינסון ולוטנר, שנראה כי הגיעו כבר למצב של הזדהות מוחלטת עם הדמויות בגילומם.
בזכות הסגולות הללו, הפרק הרביעי בסדרת הסרטים מרתק ומהנה עוד יותר משלושת קודמיו, ומספק כמות שיא של רגעי שיא שהמעריצים יכולים להתענג עליהם. כיוון שכיאה לאגדות, ברגעים המוקצנים הללו אין טיפה של מודעות עצמית, הסרט גם יוצר בכך כר פורה מאי פעם לפארודיות. גם בזאת ממצב "דמדומים" את עצמו כנציג נאמן של תקופתנו, שבה ההנאה המתמשכת של רבים היא תמיד לא יותר מחומר הגלם המיידי ללעג של מעטים, או להפך.
אך עוד יותר מכל אלה, "דמדומים: שחר מפציע, חלק ראשון" משכלל את היכולת הקבועה של הסדרה להסתיים בתנופה דרמטית שמשאירה אותנו במתח לקראת הפרק הבא. הדבר קורה ביתר שאת בפעם זו, שבה מסתיים הסרט בדימוי מקפיא דם של עיניים הנפתחות לרווחה. אלה מזכירות לנו כי גם אנחנו צריכים להמשיך ולפקוח אותן, שכן הפרק האחרון והחשוב מכולם ממתין לנו. השחר רק הפציע, ושעת הדמדומים עוד רחוקה.
מה חשבתם על "דמדומים - שחר מפציע"? ספרו לנו בפייסבוק