נתן גושן באלבום הבכורה: עברי לידר הוא ממש לא

"כבר לא עושים אלבומים כאלה" היא קלישאה שנזרקת לחלל האוויר כשמדובר ביצירות שיש בהם את הריח החזק והמשכר של איכות שאינה נובעת מחדשנות או תעוזה. זו קלישאה שנוגעת לרוב לאמנים ותיקים שמפתיעים עם יצירה חדשה ומצוינת או לאמנים מתחילים ששוברים את השגרה הקיימת בז'אנר ומוכיחים מיומנות והתמצאות גבוהה בהיסטוריה של המוזיקה עם קריצה למשהו חדש ואחר.

"כבר לא עושים אלבומים כאלה" היא קלישאה שתקפה גם כלפי האלבום החדש של נתן גושן, אבל מסיבה אחרת לגמרי: אכן, כבר לא עושים אלבומים כאלו – וטוב שכך. גושן, שהיה בעצם האמן היחיד השנה שפרץ מאלמוניות ללהיטים ברדיו מבלי להופיע ב"כוכב נולד" קודם לכן (הוא רק כתב ליוצאיה שירים), יצר אלבום כה מיושן, משעמם וחסר צבע, עד שהאזנה לו היא כמו לתת לעצמך סיבה לעשות כל דבר אחר שהוא לא האזנה למוזיקה. המחשבה על גושן כ"תגלית השנה" היא כמו אקדח במערכה הראשונה שסופה היא עוד דור יוצרים דהוי במיינסטרים הישראלי כמו זה של מסיקה-ברמן-פלס מלפני כמה שנים.

אגב, בניגוד לכל אחד מהשלושה האלה, לגושן אין בעצם דבר להציע: מירי מסיקה החזירה למרכז הבמה את הקול הגדול שריטה איבדה בקשקושים עתירי תקציב; אריק ברמן נתן למיינסטרים דמות של גבר מניאק אך רגיש, שחתך מימין את דניאל סלומון ודומיו וקרן פלס החדירה לרדיו ג'ינגלים עם מילים ופזמון, תכונה שלפופ הישראלי לא היתה מחוץ לז'אנר המזרחי.

לגושן, לעומת זאת, אין אף תכונה שבאמת הופכת אותו לייחודי; אולי חוץ מאותו כובע גרב שהוא נוהג ללכת איתו משל היה הבנדנה של ברוס ספרינגסטין. נדמה שסוד הקסם שמהלך גושן על המיינסטרים הישראלי הוא הנוסחה המנצחת של גבר ששר בטונים גבוהים ונקיים (ג'ף באקלי, טום יורק, אביתר בנאי), כשהוא עצמו מנסה להיות עמיר בניון ללא סלסולים ורעידות. גושן עטוף בעיבודים מוזיקליים שמשחקים באותו מגרש שבו ראינו עשרות, אם לא מאות אלפי אמנים אחרים.

גושן, בעזרת והדרכת המפיק המוזיקלי לואי להב, הביא לאלבום הבכורה שלו את האלמנטים שחשבנו שהמוזיקה הישראלית נפטרה מהם כבר: פסנתרים עמוסי דביקות, גיטרות חשמליות בתוכנית להגנת עדים (או סולו מופרך כמו ב"קצת ערפל"), כינורות מנופחים, בס-תופים מהספר של VH1, טקסטים "היא ואני" מהמשעממים שנשמעו כאן ב-25 השנים האחרונות, גיטרות ספרדיות מיובשות מרוב חוסר דמיון ופזמונים בטעם של פרי מרוסס.

זכותו של גושן כאמן ליצור את השירים שמבטאים את חזונו המוזיקלי וכמובן זכותו להצליח ולהתפרנס מכך. הוצאת דיסק בכורה הוא מסע מורכב ומפרך וגושן, למרות גב חזק מאוד מחברה בסדר הגודל של טדי הפקות, הקיז בוודאי דם עד שראה את פרצופו על עטיפת אלבום שנושא את שמו. השאלה היא מה אומרת הצלחה של שירים כה אנמיים כמו "כל מה שיש לי", "פנים אחרות" ו"איפה את" במיינסטרים הישראלי, לעומת יוצרים אחרים שמנסים לעשות מוזיקה מעט אחרת, וזוכים לכתף קרה.

למעשה, גושן הוא מסוג היוצרים שאפילו "כוכב נולד", מוסד שהוא מכיר מקרוב, מנסה להקיז מתוכה. לי בירן למשל, הוא יוצר שקרוב מאוד לגושן בנקודת המוצא שלו: שניהם גברים-כותבים רגישים, עם אוזן כרויה למלודיה נכונה שהתחנכו על גלגלצ ויצרו מוזיקה בתדרים שהיא מבקשת. אבל לעומת גושן הכבד, בירן לפחות חושב עם חוצפה ואנרגיות של ילד והחוצפה שלו היתה הדרך להתגבר על הקלישאה. בצד השני ובפראפרזה על המשפט החזק ביותר בתולדות התוכנית – מעניין מה דוד לביא היה אומר על זה.

אולי הדבר המופרך ביותר בדרכו של גושן מהסינגלים הראשונים לאלבום הבכורה הוא ההשוואה הקבועה לעברי לידר והטענה כי שניהם דומים מוזיקלית. עם כל הכבוד והסימפטיה לאמן בראשית דרכו, ההשוואה הזו היא בעיקר סיבה לבקש סליחה מלידר, שמהסינגל הראשון שהוציא לרדיו היה יוצר אחר ממה שהפופ הישראלי הציע עד אז ונשאר עד היום, גם ברגעיו החלשים ביותר (ויש לו לא מעט כאלה), מהאמנים הפתוחים ביותר לנעשה במוזיקה הבינלאומית. בנוסף, לידר הוא כותב נפלא בעברית ובעיקר יוצר מעניין שגם מרתק להבין את הכישלונות שלו. לעברי לידר באלבום הבכורה היו שירים כמו "כמה כוכב", "לאונרדו", "תמיד אהבה" ו"מרי לנצח", שעיצבו מחדש את סדר היום של המיינסטרים ביחס לגבריות ויחסי חזק-חלש. לנתן גושן יש כובע גרב.

התגובות הרבות ליצירתו של גושן מבטיחות לו מומנטום מסוים, שעם טיפול נכון על במה וקצת מזל בתעשייה הישראלית הכושלת, יבטיח לו עתיד כלשהו במוזיקה המקומית. הניסיון מלמד שיוצרים חסרי זהות מגובשת שהצליחו במכה הראשונה, לא מצליחים לסחוב בהמשך הדרך – מבית הבובות שלא חזרו לעצמם אחרי הבכורה ועד הראל מויאל, שגושן לא רחוק מהם מוזיקלית כל כך. ב"כל מה שיש לי" גושן מרהיב עוז לשיר על "זמר שתכף נעלם...הוא יעשה הכל רק שנזכור שהוא קיים". גושן, כנראה הרבה לפני אותו זמר אלמוני, צריך להיזהר מגורל דומה.

מה אתם חשבתם על האלבום של גושן? ספרו לנו בפייסבוק