אין חדש בכך שהיופי בתיאטרון, לעומת הקולנוע או הספרות למשל, טמון בחוויה החד-פעמית, המשותפת, של השחקנים והקהל שניצבים זה מול זה בערב אחד שלא יחזור. ברור גם כי החיסרון בתיאטרון נובע מכך שהדברים שעובדים על המסך הגדול או בין דפי הספר, לא תמיד תופסים במופע החי על הבמה. מה שמפתיע הוא לראות את שני הצדדים גם יחד בהצגה אחת - "יונה ונער" בתיאטרון "גשר", עיבוד לרומן המצליח של מאיר שלו, מציגה את כל מה שטוב, וכל מה שרע, במדיום המאתגר הזה.
המנהל האמנותי של תיאטרון "גשר" ובמאי ההצגה, יבגני אריה, עיבד ביחד עם רועי חן את הרומן לבמה, ומטבע הדברים נאלץ לבצע עבודת חיתוך כואבת בספרו המפותל של שלו. סיפורו של יאיר (גלעד קלטר) מדריך הטיולים קוצץ וההצגה מתמקדת בעיקר בסיפור אהבתם של "התינוק" (הנרי דוד המוצלח) ו"הילדה" (אפרת בן צור) שני מתנדבים ביחידת יוני הדואר של ההגנה, המנהלים רומן בזמן מלחמת השחרור. על רידוד עומקן של הדמויות והשפה "השלו-ית" מפצה אריה באלמנטים התיאטרונים שתמיד היו חזקים ב"גשר" תפאורה וכוריאוגרפיה.
וילונות לבנים ארוכים מעבירים אותנו בין גן החיות התל אביבי של "הילדה" לבין קיבוצו של "התינוק" (עד שבשלב מסוים הצופה מקבל קצת אובר-דוז מהסדינים); החול השחור המכסה את הרצפה הוא גם האדמה החרוכה של המלחמה וגם החול בחוף הים. העמדת ותנועת השחקנים על הבמה מחיים את הטקסט, והיונים - אותן מגלמים שחקנים בלבוש מינימליסטי ומדויק - מזכירות את המקהלה היוונית הקלאסית, ומצליחות גם לשעשע וגם לרגש כשצריך.
אבל מול הקסם המוצג על הבמה, בולטים עוד יותר החסרונות הטמונים במדיום התיאטרוני, שבאים כאן לידי ביטוי דווקא במרכיב הקריטי מכולם העלילה. השימוש בקפיצות בזמן בתוך הנרטיב, אותו טריק בסיסי שמסוגל ליצור פלאים בספרות ובקולנוע, כושל כשב"גשר" מנסים לבצע אותו באופן ריאליסטי. במחצית השנייה, אריה מבקש להדביק את הפער העלילתי ולחבר בין שני הסיפורים וכך אנו מקבלים את "הילדה" ואת ה"נער" (אלון פרידמן) עמוק בתוך גיל הזהב. השניים, מאופרים בכבדות עם פאות לבנות-אפורות לראשם, מבקשים שנשכח שזה עתה גילמו בני עשרה ונתמכר להווה החדש המוצג בפנינו. במקרה של אפרת בן צור זה עוד איכשהו עובד, אבל אלון פרידמן פשוט לא מצליח לשכנע בתפקיד. ככה, הניסיון של התיאטרון להגיש את "בחזרה לעתיד" בצורה ריאליסטית, חסרת קריצה או הומור, נועד לכישלון. בשונה מהקולנוע או הספרות שמסוגלים למכור לנו את האשליה הזאת בקלות, בהצגה התוצאה היא קהל מובך שיושב באותו חלל עם שחקן שמתאמץ לשווא.
אולם כשהתיאטרון שובר את המסגרת הריאליסטית ופורץ את גבולות הז'אנר, קסם אמיתי עשוי להתחולל. עם תחילת ההצגה מספרים לנו דודיו של "התינוק" כי הם עצמם כבר מתים וגם הוא כבר מזמן לא איתנו, אבל אז הם מבקשים מאיתנו לא להקדים את המאוחר ומתחילים לספר את הסיפור כולו מההתחלה - וזה עובד; כאשר הדמויות קופצות לפתע לדבר על עצמן בגוף שלישי, כאילו הן מצטטות בכלל את קטעי המספר מספרו של שלו, הדבר שובר את האשליה הרציפה ומצליח לחדש ולעניין.
ההצגה מתמודדת עם הקשיים שמכתיב לה המדיום באופן אינטליגנטי אך גם מעורר רגש בסצנה קסומה אחת על חוף הים, בה יאיר מדריך הטיולים נזכר בחוויות הבילוי עם משפחתו כשהיה ילד קטן. דווקא מכיוון שלא נעשה כל שינוי במראהו של יאיר או בתפאורה, ולמעשה ההתרחשות היחידה היא כניסתם של בני המשפחה אל הבמה נוצר רגע מרגש ובעל עומק. יאיר המבוגר משחק עם הוריו ואחיו כאילו היה בכלל "יאיר הקטן", אך הדבר לא נעשה באופן גס או מלאכותי. המשחקיות הזאת כובשת בדיוק בגלל שהיא לא מתאמצת למכור לך משהו שהיא לא.
"אני מצפה לראות פרשנות שתאיר את עיני. דברים שלא חשבתי עליהם. שההצגה תהיה יצירת אמנות עצמאית", כך מקווה הסופר מאיר שלו מעל דפי תכניית ההצגה "יונה ונער".
היצירה שמציג יבגני אריה ולהקת השחקנים שלו על הבמה מעניקה פרשנות משלה לטקסט הספרותי; כאשר היא שוברת את החוקים ומעיזה לפנטז היא מקסימה ומרגשת, אך כאשר היא נצמדת לריאליזם היא חוטאת למדיום עצמו ומביכה את הצופה.