כשסמי ברדוגו הבין שבורך בכישרון כתיבה, ידע שייתקל בקשיים עוד לפני הטקסט הראשון שישלח להוצאות הספרים. כשכתב בחינה טובה בספרות בתיכון, סיפר פעם בראיון להארץ, המורה היתה בטוחה שהעתיק. "זה פגע בי", אמר. כי אחרי הכל, עד היום אם תערכו סקר אקראי ברחוב הישראלי, סמי ברדוגו זה לא שם של סופר. חשמלאי, אינסטלטור, מוכר פלאפל אולי, אבל מה פתאום סופר, ועוד הומוסקסואל?
ברדוגו, מצידו, הושיט את הלחי השנייה וזרם עם הדעה הקדומה. ב-1999, כשהוציא את קובץ הסיפורים "ילדה שחורה", בנה את גיבוריו סביב דמות המקופח, זו שכולם ציפו ממנו שיהיה. 12 שנים אחרי כן, כשחלק מסיפורי הקובץ כבר מוטמע בתוכנית הלימודים של משרד החינוך ומסמל את ניצחונו הגדול על הסטריאוטיפ, ברדוגו סוגר מעגל עם "הילד האחרון של המאה" קובץ נוסף, שחלקו הראשון מורכב מסיפורי "ילדה שחורה", השני מיצירות חדשות והשלישי מנובלות קצרות שרואות אור בפעם הראשונה.
החיבור הכרונולוגי הזה מספק לנו את האפשרות למעקב נדיר אחרי התפתחותו של ברדוגו כסופר. ב"ילדה שחורה" הוא התמסר אל המוות, אל הכאב ואל המשפחה השסועה והמפורקת. בקבצים האחרים הוא מביא גם משהו אחר לשולחן, ראייה גלובאלית יותר שכוללת גם סממנים מערביים ואפילו משפחות ששמרו על שלמותן. ב"סיפור בריכה", הפותח את הקובץ "ולנטינו" הוא כותב (עמוד 130) "יש הורים שגם נתנו כסף לגלידה. מרשים לנו לבזבז רק קצת". ומלים חיוביות כמו הורים, כסף וגלידה לא תמצאו אצל ברדוגו של "ילדה שחורה". גם ההומוסקסואליות שלו, שלא הוזכרה כלל בכתביו המוקדמים, מקבלת במה ביצירה המאוחרת. זה היה תהליך הדרגתי, אבל ברדוגו יצא מהעיירה. זו היא שעדיין לא כל כך יצאה ממנו. מדוע? כי לברדוגו חשוב להדגיש שמדינת ישראל האמיתית היא לא מדינת תל אביב (העיר שבה הוא חי היום) והיא עדיין יכולה להתקיים בזכות עצמה.
למרות הקיפוח התמידי שאופף את דמויותיו, צריך לציין שוב את מה שרבים כבר יודעים: ברדוגו מעולם לא היה סופר פוליטי, לא אז ולא היום. הוא תמיד דאג, אמנם, לערבב את העברית הגבוהה בכמויות לא מעטות של שפה משובשת ונמוכה, אבל לא תמצאו אצלו טענות כלפי ממשלות ישראל או אישום קולקטיבי. האחריות של גיבוריו אישית בלבד, וזה בולט במיוחד ב"הקסם של ז'אק" מתוך הקובץ "ולנטינו". ארבע נשים מזרחיות בשנות השלושים המוקדמות מתמסרות לגבר בן 42.
העיירה היא אותה עיירה, אולם במקרה הזה היא זו שיוצאת מהנחשלות, בעוד הן אלה שמעדיפות את ההתקבעות (עמוד 181): "כולנו רואים איך הכל מתפתח בבתים החדשים מסביבנו. אנשים שלא הכרנו באים לכאן מערים גדולות בארץ, אבל אין לזה שום השפעה עלינו. לז'אק יש אהבה גדולה למקום הזה, והוא מעביר אותה גם אלינו. בלי שכמעט הרגשנו, כל שנה חיברה בינינו יותר ולא נתנה לנו לעזוב".
ובכל זאת, התהליך של ברדוגו נראה איטי ויש לתהות בקול רם האם השטיק הזה לא מיצה את עצמו. ב"ילדה שחורה" המועקה שיצר היתה חיובית, עם משפטים מטלטלים כמו "בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה". כעת, נראה שהערך המוסף של המועקה הזו עשה פניית פרסה. מרבית סיפורי "ולנטינו" ושלוש הנובלות הקצרות של "נאהבים" מעוררים תחושה שמיצינו, שאולי המרחק שגמא ברדוגו ב-12 השנים הללו בכל זאת לא כזה גדול ושהגיע מבחינתו הזמן להסיר את האצבע המאשימה מהמרוקאיו?ת שלו. כמה עמוק עוד אפשר לנבור בנפשותיהם של הנדכאים?
"הילד האחרון של המאה" בא לברך ויוצא קצת מקלל. קשה לטעות בכישרון של ברדוגו, אולם הרלוונטיות והעניין שהוא מייצר הולכים ופוחתים ככל שהספר מתקדם. כשמדובר במסמך שהוא גם סוג של כרוניקה, וזו עדות ברורה לנסיגה. ברדוגו היה ועודנו סופר מוערך, אולם הערכה היא מחמאה לסופר צעיר, כמו זה שהיה לפני "ילדה שחורה", לא כמו זה שהפך להיות אחרי היצירות המאוחרות יותר.
הילד האחרון של המאה// סמי ברדוגו, בהוצאת הספריה החדשה, 312 עמודים