כשפנו אליי במטרה לראיין את ג'ואן, חשבתי פעמיים. מבחינתי, המוזיקאית המדהימה הזו היא האהבה הגדולה של האהבה הגדולה שלי. הסכמתי, ברור שהסכמתי. אבל אף מילה על ג'ף באקלי. ג'ואן מגיעה אלינו ב-26 בנובמבר למועדון הזאפה בתל אביב, לאותה במה יחד עם The Walking Man. החיים האלה משונים. שאלתי כמה שאלות, הרבה שאלות. הרי הן לפניכם:
את זוכרת את הפעם הראשונה שהחלטת שאת רוצה לכתוב ולהלחין את הלב והנשמה שלך? את יכולה לחלוק את הרגע הזה איתי?
"אני עושה מוזיקה זמן רב לפני שחשבתי שאנסה לכתוב בעצמי. הייתי כנרת ולהלחין על כינור זה קל כמו למשות לווייתן מהים. למדתי לנגן על גיטרה בסביבות 1995, והתחלתי לפרוט. לא הייתי זמרת, הייתי רק עושה בחוסר נוחות קולות רקע בלהקה שלי באותו זמן, The Dambuilders. התחלתי להבין שזה הרבה יותר קל לכתוב מוזיקה כשמנגנים על כלי עם אקורדים, כמו גיטרה. אז גם התחלתי לבדוק את הקול שלי, שהפחיד אותי. צללתי מיד, לטוב ולרע. שרתי בשקט והייתי היפר-ביקורתית כלפי הכתיבה שלי. לאט לאט צברתי ביטחון והתרגלתי לקולי, לנגינה שלי בגיטרה, לשירה בלייב. התחלתי גם לנגן על פסנתר, מה שהעמיק את העניין שלי באקורדים וכתיבת שירים. חשבתי שאם זה מפחיד אותי כל כך, כנראה שיש משהו ללמוד בזה. המשכתי ועכשיו אני מופיעה בישראל. המשמעת משתלמת".
את מאמינה בקסם? מהו הרגע שבו הקסם קורה בעינייך?
"אני מאמינה בקסם. אני מרגישה שקסם הוא תקשורת, רוב הזמן. זה הדבר שאתה לא יכול לנסח במילים שקיים בין דברים חיים אבל לאו דווקא רק ביניהם. ישנה אנרגיה בעולם הזה שאני לא מנסה להבין, אבל אני מאמינה שכולנו מרגישים אותה בנקודה מסוימת. התקשורת הכל-צדדית היא קסומה, כמו לשמוע מוזיקה בהופעה חיה כשהיא במיטבה היא לוקחת את כל המאסיביות הזו לים. בקיצור, אל תגרמי לי להתחיל. אני מרגישה קסם בכל מקום".
אם יכולת לחזור אחורה בזמן, מה היית משנה בחייך?
"אני נוטה להאמין שכל רגע בחייו של אדם תורם לאישיות שקיימת כיום. אם אני לא אומרת דברים רעים שפגעו בחברה שלי בכיתה ז', לא הייתי יודעת עד כמה זה נורא לעשות כך ולא הייתי מבינה מהי אכזריות כלפי האחר. אם הייתי מתחילה לנגן גיטרה בגיל 8 במקום בכינור, אולי הייתי מתעייפת מכך ולא הייתי הופכת ליוצרת שאני היום. אני לא יודעת, אני בוטחת ביקום להוביל אותי לאור ולחושך כפי שהוא מתאים לי. אני לא רוצה להתעסק עם היקום, הוא לא מתעסק איתי".
עם איזה מוזיקאי היית רוצה לעבוד וללמוד ממנו?
"אם את עדיין מדברת על לסובב את גלגלי הזמן לאחור, אז עם דיוק אלינגטון ובילי סטרייהורן. אם לא סטיבי וונדר".
באיזה מקום ההשראה פועלת עלייך באופן החזק ביותר?
"בדרך כלל שאני לבדי. אני יוצאת מדעתי כדי למצוא מקומות מפלט. השראה מגיעה כשאין לי הסחות דעת, כשאני נותנת למוח להשתחרר".
עבורי, המטמורפוזה מזמרת לסינגר-סונגרייטרית לוותה בהרבה ציניות והרמת גבות. חווית משהו דומה?
"אני יכולה לדמיין שזה קרה לך. אני שמחה שעשית את זה, זה כוח. לקח לי הרבה זמן עד שמישהו ראה בי זמרת, סינגר-סונגרייטרית, מאשר כנרת. פשוט המשכתי לעשות את מה שאני עושה. מתישהו זה פשוט קרה והדימוי התחלף הפכתי לסינגר-סונגרייטרית. זה הרגיש כמו נצח עד שזה קרה, אבל זה בטח לקח קצת פחות מזה. זה הרגיש ככה בגלל שרציתי שיראו אותי בזכות מה שאני עושה".
גם לך יש רגעים שבהם את מרגישה שאת לא שווה כלום? איך את מתמודדת עם השדים שלך?
"יש רגעים שאני מרגישה כך. כשאני מתחילה לכתוב שיר, אני יכולה לחזור להיות המבקרת ולקרוע אותו לחתיכות, אבל בנקודה הזו אני מבינה שאני עושה את זה ואני יודעת לקחת צעד אחורה. זה מאפשר לי לזכור ששום דבר שעשיתי לא נוצר בזכות העובדה שערכתי את עצמי באכזריות ואני ממשיכה הלאה, אפילו כשאני מטילה ספק בעצמי. זה תמיד עובד. הדחיפה הזו יכולה להנחית אותי במקום שבו מעולם לא הייתי ובזה אני לא מטילה ספק".
מה הסיכוי שנשמע שירים מ-Black Beetle (הלהקה של ג'ואן עם חברי להקתו של ג'ף באקלי נ.ט)?
"אין סיכוי. אין לי קצה של זיכרון איך מנגנים את השירים האלה. הלהקה התפרקה ב-2002, מעולם לא שחררנו את האלבום שיצרנו וכולנו המשכנו הלאה. אבל למדתי מההתנסות הזו המון ברמה האינסטרומנטלית. זו הפעם הראשונה שהובלתי להקה וחיברתי חומרים משלי".
מוות מפחיד או משחרר?
"וואו. איזו שאלה. בגלל שחוויתי מוות משמעותי מאוד בחיי, אני מרגישה כמה המוות הוא הרבה דברים כלפי, חלקים שונים לגמרי האחד מהשני. ההתמודדות עם המוות והמוות עצמו הם דברים שונים לגמרי. את האחד אני מכירה באופן קרוב מאוד ועל השני אני לא יודעת דבר. אני אוהבת את החיים בתשוקה כזו שאני רוצה לאחוז בהם כמה זמן שרק אוכל. אני יודעת שבסופו של דבר אין לי שליטה עליהם והעובדה הזו מפחידה ומשחררת כאחד. אני אודיע לך בחזרה איך זה כשאגיע לשם בעצמי"