ימים לא פשוטים עוברים על הדמוקרטיה הישראלית. בית המשפט מותקף מכאן, התקשורת חוטפת משם, ארגוני זכויות האדם והמיעוטים נרדפים והנשים מכוסות ומורחקות. ההשתקה של הקול האחר, זה ששונה ולו במעט מהטון שמכתיב השלטון, מתממשת בחקיקה דורסנית שהתיקון לחוק לשון הרע הוא רק קצה הקרחון שלה. סכנת הסגירה של ערוץ 10, הדיווחים על כך שראש הממשלה נתניהו רוצה לשים את ידיו על הטלוויזיה החינוכית וההדחה של קרן נויבך "שלא עוברת מסך" מרגישים מסימני האפוקליפסה. אבל חמור ככל שנראה המצב, צריך לזכור שסתימת פיות היא לא דבר חדש במדינת ישראל.
"אין מקום בכל 'וואלה!' כדי לספר את הסיפורים על שנות השמונים, חביבי", אומר חיים יבין, מי שהחזיק בוותק של ארבעים שנה ברשות השידור. "ההיסטוריה של סתימת פיות אמנם לא התחילה עם המהפך ועלייתו של הליכוד לשלטון ב-77, אבל היא מאוד הוחמרה בתקופה ההיא", מספר יבין. באותה העת הוחלף הוועד המנהל של רשות השידור והממשלה מינתה את יוסף (טומי) לפיד למנכ"ל הרשות. "לפיד הנהיג מדיניות של צנזורה פוליטית שנמשכת עד היום", טוען יבין, "האשימו אותנו שאנחנו 'סינדיקט של אגואיסטים', 'מאפיה שמאלנית' אמרו, 'עוכרי ישראל'", נזכר מר טלוויזיה.
"מי שהיה חבר כנסת ובעבר שופט בבית המשפט העליון, בנימין הלוי כינה אותנו 'הכתבים הפושעים'. זה היה כאילו היה צריך לקדש את המאבק למען ארץ ישראל השלמה. במהלך השנים האלה נולדו ביטויים כמו 'תקשורת סמולנית' שממשיכים איתנו עד היום. לכן אני מסתכל בחיוך על כל המאבקים הנוכחיים כי אני כבר עברתי אותם על גופי".
כשיבין מעיד על כך שחווה את הדברים בעצמו, הוא מתכוון לזה שהמתקפה לא עצרה בכינויים - היא היתה בעלת השלכות בשטח: "איבדתי את משרתי כמנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה מכיוון שהתעקשתי על כך שמהשטחים צריך לספק גם בתמונה וגם בדיווח עיתונאי את האמת כולה ולא לעשות צנזורה", מספר יבין. "על הבניין שלי היה גרפיטי גדול: 'פושע נתעב סופך קרב, בוגד'", הוא ממשיך. "העליהום הנוכחי אין בו חידוש גדול. אף על פי שאני רואה בחומרה את האיום רב הזרועות שמתפשט פה גם על בית המשפט, גם על העיתונות... ההתקפה הרב אגפית הזו מאוד מדאיגה. אבל אין בה חידוש, מבחינתי".
התקופה החשוכה הזו לא הוגבלה רק לעיתונות. השנים הקשות לא פסחו גם על הסאטירה סוגה שחופש הביטוי הוא הגביע הקדוש שלה. "כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה אף אחד עוד לא ידע מה זה ואני כתבתי על זה שיר לטלוויזיה", מספר הסאטיריקן אפרים סידון. "לשיר קראו 'שום דבר לא בוער' והוא תיאר בית שכל כולו בוער. יצחק שמיר יושב בתוכו והאש שורפת לו את הרגליים אבל הוא טוען ש'שום דבר לא בוער'. זה היה תיאור של מצב שצונזר ולא הוקרן אף פעם. אמרו שזה 'פוגע בדתיים' ושזה ביום שישי. אבל אילו דתיים רואים את זה? זה יום שישי", הוא אומר. "עשרות קטעים כתבתי שלא שודרו, בעיקר לערוץ הראשון".
גם התיאטרון לא נעלם מרדאר ההשתקה. בשנות השמונים, תיאטרון חיפה היה מצוי בשיא הצלחתו, עם מעל ל-30,000 מנויים בעיר של 200,000 תושבים. הבעיות התעוררו כשעלתה ב-1985 ההצגה "הפלסטינית" של המחזאי יהושע סובול. "אז המילה 'פלסטינית' היתה בבחינת סמרטוט אדום, היו מנויים שהחזירו את המינוי כל עוד היא מתנוססת על מודעות התיאטרון. רב העיר חיפה הוריד את המזוזות מהתיאטרון לפי מיטב זכרוני. כיוון שלא נישקתי אותן אף פעם אני לא זוכר בדיוק אם הן היו שם או לא, אבל הוא אמר שאסור לדרוך על סיפו של התיאטרון".
ואם זה לא מספיק, כמה שנים לאחר מכן, תחת שרביטו של סובול כמנהלו האמנותי של התיאטרון (יחד עם גדליה בסר), הועלתה ההצגה "סינדרום ירושלים" שכבר הצליחה לעורר מהומת אלוהים. מחזהו של סובול עסק אמנם בתקופת בית שני אבל היה אלגוריה ברורה וזועקת לאינתיפאדה הראשונה ופעולות צה"ל בשטחים והעביר ביקורת מוחצת על פונדמנטליזם דתי. עבור אנשים מסוימים, זה כבר היה יותר מדי.
"חברת הכנסת מטעם מפלגת התחיה, גאולה כהן המליצה לי לקחת דוגמה מהגיבור שלי אוטו ויינינגר ולהתאבד", נזכר סובול. "בהצגה החגיגית ב'הבימה' לכבוד שנת ה-40 למדינת ישראל הצגנו את 'סינדרום ירושלים' ואנשי ימין באו במאורגן לפוצץ את ההצגה. מישהו זרק חזיז שהתפוצץ באולם, המשטרה התערבה וזרקו אנשים החוצה". בסופו של דבר ההצגה הורדה מן הבמה כעבור מספר חודשים. "זו היתה תקופה בה קיבלתי מכתבי איום מכהניסטים ואנשים שכתבו דברים בסגנון 'סופך יהיה במזבלת חיריה' ושאר איומים", מספר סובול, "מאז כל פעם שאני עובר ליד חיריה זה נראה כמו גורל לא רע בכלל. פארק לאומי, בכל זאת".
הסרקזם והקריצה של סובול שימשו אותו גם בימים הקשים. "אלו לא היו מים שהגיעו עד נפש", מעיר סובול בעוקצנות. "הגיע זבל עד נפש, יותר נכון. אחרי המהומה עם 'סינדרום ירושלים' זה עוד לא נגמר. מנכ"ל תיאטרון חיפה באותה תקופה, נעם סמל סיפר לי 'חדרו לנו למחשב של התיאטרון ומסקלים את מפעל המנויים לשנה הבאה'. הוא קרא לגדליה ולי ואמר 'אנחנו במצב שאנחנו לא נוכל לשלם משכורות בגלל שהעירייה עוצרת כספים'. התפטרתי יום למחרת".
וזה לא הכל בתיאטרון. ההצגה "אפרים חוזר לצבא" של יצחק לאור נרכשה על ידי תיאטרון חיפה אך נפסלה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. "'הצגה שלילית של הממשל הצבאי בשטחים', אמרו על כך שהצבא מסרב לחקור הרג של מפגין פלסטיני. עד כדי כך", אומר לאור. "כתבו 'המחזה מלא סטיות מין' בגלל סצנת סקס אוראלי בין חיילת למפקד שלה. עד כדי כך", הוא מוסיף. "השנה אז היתה 1985, אבל זה הרגיש כאילו 1885".
לאור, יחד עם עורך הדין בעבר וחבר הכנסת בהווה, דב חנין, עתרו לבג"צ נגד החלטת המועצה והפסילה בוטלה. "ביטול הצנזורה לא הפך את התיאטראות לרדיקליים יותר. כמעט ההיפך הוא הנכון", אומר לאור. "מה שקרה בעשורים שחלפו מאז הוא שהנהלות התיאטראות עצמן הפכו לצנזורה 'מחשש להחזרתה'. מכל מקום, האווירה הזאת נגדי הקלה על קול ישראל וגלי צה"ל לאסור לשידור למשך כמה שנים את 'נערת רוק' שהתפרסם כשיר כבר ב-1982 והולחן ובוצע ב-1987 על ידי ריקי גל. זה בעצם מסלול המכשולים של שנות השמונים".
אמנם עברו כשלושים שנה מאז התקופה החשוכה ההיא, אבל לפי סובול, מה שהשתרש אז לא עזב אותנו מעולם. "אני חושב שמה שקרה בתיאטרון מאז, זה שהתיאטרון הישראלי הציבורי לא העז לגעת יותר בצורה מכאיבה בנושאים כאובים כל כך", מנתח סובול את המצב כיום. "התיאטרון פנה לכיוון של הצגות לא מזיקות. המסר הברור של 'סינדרום' היה שהקנאות הפנאטית תוליך את החברה הישראלית לאבדון ובימינו אלו זה אכן מתגשם".
הצנזורה העצמית שכפה עליו התיאטרון זוכה כעת לחיזוק של צנזורה חיצונית הגדלת הקנס הקבוע בחוק לשון הרע, שמכונה בידי רבים "חוק ההשתקה". לסובול יש פיתרון יצירתי: "אולי צריך להעלות הצגה שתוציא את דיבתם הרעה של פוליטיקאים, עם השמות שלהם והכל כדי שהם יתבעו את ההצגה. לפוצץ בצורה הזו את הבועה לפיה אנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה חופשית".
גם בעניין המתקפה על ערוץ 10 וההתנצלות המתוקשרת בפני שלדון אדלסון יש לו רעיון: "הם פשוט היו צריכים להקדיש את כל הערב להתנצלות אחת ארוכה. משש בערב עד חצות", הוא מתלוצץ. "זה היה עושה צחוק מכל הסיפור ופעם הבאה היו נזהרים לדרוש דבר כזה. אצלנו הפוליטיקאים הם בריונים והאזרחים הם כבשים. פועים 'מה מה', הולכים בעדר ולא מזיקים לאף אחד. לאט לאט אוכלים אותנו".
הפרשן המשפטי והעיתונאי משה נגבי נזכר גם הוא כי הרעות החולות של תקופתנו, עושות למעשה סיבוב שני במציאות הישראלית. "היה מקרה שבו עיתונאי פרסם על אדם שהוא קשור לסחר בהרואין ונתבע על לשון הרע", מדגים נגבי. "בהקלטה של אותו אדם שומעים אותו מדבר על משלוח של 'לבן' - שם שמזוהה מאוד עם הרואין בעולם התחתון. אבל לבית המשפט זה לא מספיק. התובע אמר 'אני באותו שבוע הזמנתי פורמייקה לבנה לבית המלון בו אני עובד. זה היה 'הלבן' המדובר'. הרי ברור שמדובר בשקר, אבל מבחינה משפטית כל עוד יש ספק, נטל ההוכחה היא על העיתונאי ואז התובע צודק". עתיד העיתונאי היה פחות בהיר ולבן. "מי שפרסם את המידע הזה כבר לא עובד בעיתונות היום".
למרות העננה השחורה שמרחפת מעל הפוליטיקה, התקשורת והתרבות הישראלית יש מי שמצליח להישאר אופטימי. "אפשר להוציא ספרות לבד. כתב העת שערכתי הוכיח את זה", טוען יצחק לאור, "אפשר לעשות תיאטרון לבד. אפשר להתמודד עם תרבות בלי אולמות פאר ותקציבי ענק", הוא אומר. "צריך רק להפסיק להיות פחדנים. טוקבקים אנונימיים הם לא חופש ביטוי, לא תחליף לשירה ולא תחליף לפרוזה. אולי לפרוזק".
בניגוד לגישה הסאטירית הרווחת והאפרפרה, גם אפרים סידון מתקשט בגוון ורוד דהוי של אופטימיות זהירה: "עד השנה היינו בטוחים שהציבור זומבי לגמרי, אבל המחאה הראתה לנו שגם לו יש גבול שהוא מוכן לסבול. צריך למחות ולצעוק, אבל זה לא יעזור אם הציבור לא יגיד כלום. אני מקווה שגם בתחום של הגבלת חופש המידע והביטוי משהו יזיז לו".
ואולי בעצם, סאטיריקן נשאר סאטיריקן. "אתה יודע מה?", מסייג סידון, "בדרך כלל אני אומר שיהיה רע ובדרך כלל אני צודק. אף פעם לא נכשלתי בנבואה הזו. יהיה רע".
האם סתימת הפיות גרועה יותר ככל שעובר הזמן? דברו על זה בפייסבוק שלנו