בהתחלה נדמה שמישהו טרח לעשות לנו התפוז המכני, ושבכל פעם שצביקה הדר יושב בפאנל שופטים הבוחנים כשרונות עלומים בשירה, משהו בקרבנו מתקומם לכדי בחילה. אבל אז מתברר שהמציאות אפילו יותר חמורה זה לא שתיכנתו אותנו. זה שבאמת, באופן אותנטי לגמרי, הפקות ריאליטי-מוזיקליות העולות בקשת, מכילות בעקביות את אותו מרכיב מהפך קרביים. זה שמוציא את הפלז'ר מהגילטי פלז'ר, ומשאיר את הצופה רק בתחושת מיאוס.
"בית ספר למוסיקה", היא הבייבי החדש של מפיקי "כוכב נולד" והיא בייבי לא רק בלשון השאלה, מדובר במעין "כוכב נולד" עבור ילדים. אבל כיוון שלא נעים לנצל ילדים באופן בוטה שכזה, שינו כמה פרמטרים קוסמטיים, והפכו את ההפקה למתחשבת יותר. לא קראו לה "כוכב קטן נולד" אבל הנזק לא בהכרח קטן יותר.
אז נכון אין SMSים, ואין הדחות (לפחות לא עד הפרק האחרון, כפי שציין צביקה הדר) ולא מראים לנו את האודישנים של מאות הילדים שהלכו הביתה בוכים. אבל יש ציונים, ויש מצטיינים, ודואט עם הזמרים השופטים למנצחים; וההבדל הוא מעודן בערך כמו זה שבכיתות היסודי מקבלים "מספיק", ומהחטיבה מקבלים "60". העבירו את "כוכב נולד" למפעל ממתקים צבעוני, אבל הביצה אותה ביצה - טובענית ותובענית.
אחד אחר השני, פסעו בשילוב מכמיר לב של חרדה ובטחון עצמי מופרז ילדי "בית ספר למוסיקה", צפצפו בקול קטן את הרזומה הזערורי שלהם, וגרמו לשופטים יהורם גאון, קרן פלס, משה פרץ ומתי כספי להתמוגג כמו חבורת דודות מול לחי שמנמנה במיוחד. כשהילדים פצחו בשיר, נצפו התמוטטויות לא פרופורציונליות בקרב השופטים, כאילו-התקוטטויות ביניהם על מי יזכה ללמד את התכשיט, וכמובן הביקור המסורתי של צביקה הדר בבית המשפחתי והחם כדי לבשר לילדים שהם התקבלו. שם זכינו לדמעה המסורתית של האמא, וכמובן ההבטחה המסורתית לבוא לאכול בשבת אצל המשפחה. המסורתית כמובן.
אם להבחין בין שני דברים: הרי שילדים זה דבר בעל מקדם חמידות גבוה, ילדים בעלי כישרון פלאי שכאילו לא הולם את מידותיהם הזעירות זה אפילו חמוד עוד הרבה יותר; כמו אריזות מוקטנות ומשעשעות של מוצרים מוכרים. דבר אחר לגמרי הוא שקשת יחד עם טדי הפקות יוצרים רובוטריק-על משומן היטב, שמוצא דרכים יצירתיות להפוך את הטלוויזיה לקופה רושמת ורווחית. ואפשר להמר כבר עכשיו שילדי "בית ספר למוסיקה" יתברגו היטב בתוכנית-לטווח-ארוך שיש לכל מי שהמגאטרון הזה חפץ ביקרו. קשה להתפעל מ"בית ספר למוסיקה" ומכוונותיה הטהורות להגשים חלומות ילדיים כשלוקחים בחשבון את המכונה היעילה הזו. ילדים, תפוזים, ארנבונים מה זה משנה בעצם? העיקר שזה משתלם.
אבל בואו ונניח את המנגנון בצד גם מבחינת הצפייה עצמה, ל"בית ספר למוסיקה" יש בעיות, והחמורה שמביניהן היא שהתוכנית פוערת לנו את הלוע בכוח ומערה לתוכנו גלונים של סוכרזית. זה כאילו שמישהו בהפקה ישב שם, צפה בילד הבלונדיני הסופר-חמוד, סופר-חוכמולוג, סופר-משופשף טלוויזיונית, ומלמל לעצמו "לא, זה פשוט לא מתוק מספיק. תשיגו לי את ילדת העובדים הזרים הביישנית שיהיה צבע, תביאו את הזמיר מבית הכנסת, ותצפו את הכל בגומות חן וקוקיות ורודות". ב"בית ספר למוסיקה" לא עוצרים עד שאחרון הצופים לא מתמוטט מהרעלת סוכר.
אין ל"בית ספר למוסיקה" ערך טלוויזיוני או הצדקה לשידור בתשע בלילה וזה מקביל לצפייה בעשרות סרטוני יוטיוב של תינוקות מפהקים וחיות מחמד מנגנות פסנתר; אבל זה מתוק, לא מעמת וממכר, ולכן ימשיכו לצפות בזה. גם אם זו בסך הכל פלטפורמה לתקוע לנו פרסומות לשניצל עוף מיוחד לילדים. המיני-כוכבנים של "בית ספר למוסיקה" אולי תמימים ועדיין לא מקולקלים אבל זה הדבר האחרון שאפשר לומר על המכונה שמביאה אותם לטלוויזיה שלנו.
"בית ספר למוסיקה": יואב צפיר בראיון בלעדי על התוכנית
"בית ספר למוסיקה" - קרן פלס: "יש לי חשק לילדים מגיל שמונה"
מה אתם חשבתם על "בית ספר למוסיקה"? דברו איתנו בפייסבוק