"היידי בת ההרים": שיר אהבה לטבע, שיר סלידה לטכנולוגיה

"היידי בת ההרים" היא עוד אחת מאותם גיבורי ילדות שכולם מכירים את שמם, וזוכרים משהו עמום וכללי על סיפורם – בדרך כלל מעיבודים מדוללי תוכן לטלוויזיה – אבל לא בהכרח קראו את הספר המקורי עליו מבוסס המיתוס שלהם. היידי בגרסתה המעובדת, המצוירת, המשוחקת לקולנוע, היתה בעיקר ילדה מתולתלת ועולצת באופן קיצוני שנהנתה לקפץ עם עיזים במדרוני הרי האלפים יחד עם חברה הרועה פטר, והצליחה למוסס את לבבות האבן הקשיחים ביותר.

בהוצאה המחודשת של "היידי בת ההרים", אפשר לחזור ולהכיר את היידי לעומק, ובעיקר את עולמה הרוחני המופלא של יוהנה ספירי, הסופרת השוויצרית שהוציאה לאור את ספרה ב-1880. העלילה על קצה המזלג מספרת את סיפורה של היידי היתומה שנלקחת בגיל חמש בעל כורחה על ידי דודתה לסבה המיזנטרופ והמתבודד, ונוטשת אותה אצלו על הרי האלפים. הילדונת שכל כולה קרן אור של אופטימיות והסתפקות במועט מצליחה להתחבב על הזקן, ובדרך קושרת קשרי ידידות עם פטר, הילד הרועה והאנאלפבית ועם משפחתו הענייה.

דווקא כאשר היידי מתחילה להתערות בטבעיות בסביבתה, הילדה שוב מטולטלת על ידי הדודה, והפעם לגור בבית עשירים בפרנקפורט, כדי לארח לחברה לקלרה הילדה הנכה. גם שם היידי משפיעה משמחתה על המשפחה האומנת החדשה, אבל כאשר היידי מתחילה לסבול מצוקה פיזית ונדודי שינה, היא מוחזרת להרי האלפים – סביבתה הטבעית.

ספרות הילדים משופעת ביתומים קטנים ואופטימיים, למשל אוליבר טוויסט של צ'רלס דיקנס; האסופית, הלא היא אן מאבונלי, של ל.מ. מונטגומרי; טום סוייר של מארק טווין; בילבי בת גרב של אסטריד לינדגרן, והאופטימית מכולם – כמעט עד חשד בשפיותה – פוליאנה של אלינור ה. פורטר. יתומים הם קנווס חלק ונוח עבור סופרים, ומעוררי סקרנות מיידית אצל ילדים, כך שהעסקה תמיד נדמתה כמשתלמת לשני הצדדים.

היידי הקטנה אינה שונה מיתר היתומים הספרותיים בהיותה סתגלנית להפליא, נוחה למעבר בין סצנריואים שונים ומשונים, וכלי ריק להכלת המסרים החינוכיים השונים של ספירי. העיקרון המנחה את ספירי, הגם שלא נאמר במפורש, הוא שאם היתומה הקטנה מצליחה להשפיע מטובה ומשמחת החיים שלה על סובביה – קל וחומר שכל ילד שהתמזל מזלו להיוולד למשפחה שיש בה שני הורים, יכול להיות מחונך וטוב לב.

ל"היידי בת ההרים" לא חסרים מסרים חינוכיים ונוצריים – חשוב לדעת לקרוא ולכתוב; חשוב להאמין באל הטוב שבשמיים, ואין לך דבר או אדם שהתקלקל ולא תוכל לתקן. כל אלו מסרים טובים והגיוניים לסוף המאה התשע עשרה, והיום ילדים ומבוגרים החוזרים לקרוא בקלאסיקה עשויים לחשוב שהם נאיביים ומטופשים מעט בפשטותם.

אבל ל"היידי בת ההרים" מסר נוסף, אקולוגי במהותו הרחבה יותר; ואפילו חתרני לתקופתו – הטבע, וליתר דיוק הרי האלפים, הם דמות נוספת וחשובה לא פחות מהדמויות החיות בספר. יוהנה ספירי לא רק מהללת את יופיים של הרי האלפים ואת העיקרון של האדם הוא תבנית נוף מולדתו – היא אפילו נרתעת ומסתייגת מהערים הגדולות על הניכור והסגירות שלהן, ומהטכנולוגיה שהן מביאות עימן – רגע לפני כניסת הנורות החשמליות לבתים ב-1880, למשל.

היידי בת ההרים לא זקוקה לחשמל, מכוניות, רכבות, בטח ובטח שאינה זקוקה לאינטרנט כדי להיות מאושרת ולחיות חיים מלאי משמעות ועניין. שיאו של הקו העלילתי הזה חופף גם לשיא הדרמטי של "היידי בת ההרים" – כאשר בת העשירים החולנית והנכה שכבר עמדה על סף מוות, מחלימה באופן פלאי ממש ואפילו לומדת ללכת מחדש בזכות אוויר ההרים הצח והתפריט הפשוט והבסיסי שכל כולו נגזרת של הטבע שסביבה. למעשה – כאשר קלרה, העירונית העשירה והמפונקת מתמסרת לחיי הכפר ומשילה מעצמה את סממני העיר, היא משאירה מאחוריה גם את המחלה.

הקריאה ב"היידי בת ההרים" היא התרפקות על קלאסיקת עבר, והיא מעין קפסולת זמן מרוכזת וידידותית שמובאת בתרגום שאינו חדש ממש, אך ערוך באופן נגיש וקולח על ידי דיטה גוטמן. אך גם מעבר לקסם שיש בנוסטלגיה, נעים לגלות בו מחדש מסרים שתואמים ורלבנטיים גם לקורא העכשווי, המכור לטכנולוגיה, שחי חיים במהירות שהיו מסחררים להיידי את הראש.

הייד בת ההרים // יוהנה ספירי בתרגום שלמה ניצן, בעריכת דיטה גוטמן, הוצאת כתר, 272 עמודים

לאיזה קלאסיקות ילדות אתם מתגעגעים? דברו איתנו בפייסבוק