פרנץ פנון: מייקל ג'קסון, אמינם, "שיער" ועוד הושפעו מההוגה המהפכני

השפה, התרבות וההיסטוריה היו מונופול של האדם הלבן במשך תקופה שנדמתה כנצח. מעטים היו שערערו על כך, מעטים עוד יותר הצליחו באמת לשנות את זה. פרנץ פנון, פסיכיאטר שחור, יליד מרטיניק, אילץ את העולם להביט במראת הגזענות המכוערת שלו ולא להסיט את מבטו.

פנון, הוציא ב-1952 את ספרו הראשון והמשפיע "עור שחור, מסכות לבנות" ושינה לעד את האופן שבו אנו מבינים את "האחר" ואת יחסי הכוחות בינינו. הוא זעק את הגזענות והעליונות הלבנה והצביע על האופן שבו השחור מפנים את המבט הלבן והמשפיל עליו. כך השחור אינו יכול להיות לבן, אך גם אינו יכול להיות הוא עצמו עוד, הוא שבוי במיתוס הנוראי שנוצר עבורו. השליטה האירופית מחוץ לגבולות היבשת, אותה מערכת קולוניאלית ששעתקה את המיתוס הדכאני הזה, חטפה ממנו לא פחות מהיחידים שמרכיבים אותה – הוא גרם לכולם להבין שמדובר בדיכוי והכפפה שלא יימשכו לנצח. ואכן, בהמשך הגותו, הוא גם יראה שאין מנוס מאלימות כדי להינצל מציפורניה של המפלצת הכובשת. הקריאה המפורשת לנקוט באלימות תהיה גם מה שיהפוך את התיאוריה שלו לשנויה במחלוקת.

מי שסלל את הדרך לתיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות שכולנו כבר לוקחים כמובנות מאליהן, הצליח לחולל גם מהפכה בתרבות. במלאת 50 שנה למותו של פנון, הנה כמה דוגמאות לאופן שבו הוגה אחד עם תיאוריה קיצונית הצליח לפרוץ את גבולות האקדמיה ולשנות לעד את מה שמשתקף במכשיר הטלוויזיה שלכם, ביוטיוב ועל מסך הקולנוע.

הבלוג Self Help TV כתב בפוסט שהוקדש לפרנץ פנון שמייקל ג'קסון "מגלם בגופו את הפילוסופיה של פנון", וזהו משפט שלא סתם מעורר מחשבה – הוא למעשה מערער אותה. ג'קסון היה במשך שלושה עשורים סלע מחלוקת בין הוגי דעות רדיקליים שראו בתהליך המדהים של הלבנת גופו עדות לשנאה עצמית והוצאה פיזית ממש של דמות השחור אל מחוץ לגבולות הלגיטמיות, לאלו שטענו כי לא היה אמן שקידם יותר את השחורים מאשר מלך הפופ. אלא שג'קסון עמד במקום נייטרלי, שהתאים היטב לדרישה של פנון להתמודדות קבועה וגלויה עם האתגר שמציב האדם השחור בפני המערב הלבן.

ג'קסון, בנפשו המסוכסכת, בגופו הבלתי אפשרי ובכישרונו הבלתי ייאמן, הציב בפני האדם הלבן "הקלאסי" אתגר וירטואוזי של יצור שמשתנה ללא הרף אמנותית ופיזית. ג'קסון היה סך כל הפחדים והתקוות של האדם הלבן כלפי האדם השחור. הסיום הטרגי של חייו, שרק אז הוכח סופית כי טיפולי ההלבנה שעבר היו כורח רפואי של מחלת עור נדירה, הוכיח שגם המאה ה-21 לא מתקדמת מספיק כדי להפנים לעומק את החזון של פנון, וג'קסון נותר בעיקר בודד, מוכה וחבול, ולא משנה אפילו צבע העור של האיש שהורשע בהריגתו: טמטום ואטימות הן תכונות חוצות גזעים.

תהליך ההלבנה של ג'קסון העליב שחורים רבים שכעסו על העובדה שמלך הפופ היה משלהם, ועכשיו הוא משתמש בארסנל העצום שהביאה המוזיקה השחורה לעולם המודרני (סול, אר אנ' בי, Fאנק ועוד) ורק הצבע איננו. הזעם הזה הגיע מתוך תופעה אחרת שאפשר להחיל עליה את התיאוריה הפנונית – יכולתו של האדם הלבן לעמוד על כתפי הענקים של השחור, לקטוף את הישגיו ולמוטט אותם: אפשר לראות כך את ההצלחה הגדולה של הרולינג סטונז, שהחלה כלהקת קאברים לשירי אר אנ' בי שחורים וכמובן את לד זפלין, שספגו את הטענה הזו באופן חמור יותר בשל הישענותם המוחלטת על שורשי הבלוז השחור.

התופעה הזו, של האמן הלבן שמנצל את המוזיקה השחורה וגורף את ההצלחה כיוון שלמערב קל יותר להכיל אותו, חזרה על עצמה גם בז'אנר שנחשב לכלי המחאה של המוזיקה השחורה נגד אותו מיינסטרים – ההיפ הופ. הדוגמה לכך היא הראפר המצליח בעולם ב-15 השנים האחרונות, אמינם, שהוא אמנם טאלנט פנומנלי ואמן פלואו יוצא מהכלל, אך גם כזה שתמיד זכה לקבלה גדולה יותר מקולגות לא פחות מוכשרות. אמנם יש מספיק כסף בעסק הזה לכולם, אבל נדמה שהעולם היה צריך לתת אותו למסכה הלבנה של העור השחור.

פאנון טען כי השחור נולד אל תוך מציאות קולוניאלית שמכתיבה את זהותו דרך המבט המכפיף של הלבן. אולי הקולוניאליזם חלף ברובו מן העולם, אבל המבט המשפיל עוד איתנו, כך מסתבר. דוגמא לכך ניתן למצוא באופן בלתי מפתיע בהוליווד, שמייצגת ומשעתקת את המיתוסים הקיימים בחברה האמריקאית.

אמנם ברק אובמה כבר עומד להשלים את הקדנציה הראשונה שלו כנשיא ארצות הברית, אך גם השנה, אף אחד מן השמות הבולטים במירוץ לאוסקר לא מציג דמות אפרו-אמריקאית מצליחה ברוחו. למעשה, נראה כי הקולנוע הלאומי רק הולך אחורה, והוא לא פחות גזעני ואדנותי מכפי שהיה, למשל, לפני מהפכת זכויות האזרח הגדולה של שנות השישים.

הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים: מצד אחד, ההגמוניה הלבנה בתעשיית הבידור הרעיפה שבחים רק על סרט עכשווי אחד בידי אפרו-אמריקאי - "פרשס" של לי דניאלס. מדובר היה בדרמה בינונית למדי, אך היא הנציחה את כל הסטריאוטיפים השליליים על הקהילה השחורה, ובכך שירתה את האינטרסים של כל מי שנרתעו מהתקדמות בני צבעו של אובמה בסולם המעמדות החברתי.

בו בזמן, מקפידה הוליווד ליצור ולשבח סרטים שמנציחים את העליונות הלבנה על האפרו-אמריקאים. לפני שנתיים זה היה "הזדמנות שנייה" והשנה זה "העזרה". האחד מתרחש בימינו והאחר בשנות השישים, אך שניהם מציגים את סיפוריהם של דמויות שחורות הזוכות לגאולה אך ורק הודות לטוב לבם ולתושייה של מלאכיות אנושיות צחורות עור.

בספר "עור שחור, מסכות לבנות" שם פנון את הדגש על כוחה של השפה לייצר מציאות של הפרדה ודיכוי. אם יש משהו שאנו יודעים היום, כמי שהתחנכו על תרבות הפוליטקלי קורקט, זה שמה שאדם יכול לומר על עצמו, אדם אחר אינו יכול לומר עליו. החלוקה ה"מתורבתת" של סוף המאה העשרים, היתה מלאה באשמה והכאה על חטא מצד אחד, ומעושה וחינוכית במתכוון מצד שני - לא אומרים כושי סמבו, לא אומרים שחור, מלוכסן, אינדיאני. את ה"שחור" החליף ה"אפרו-אמריקאי", וכולם הילכו על בהונות כדי שלא לפגוע.

במחזמר "שיער" משנת 1967, השחור מוצג כסקסי, בעל כוח – ומי שלא מסוגל לראות בו כזה, הוא בעל הפגם. השיר "Colored spade" שמושר כמובן על ידי שחקן שחור, מורכב כולו מביטויים ורפרנסים פוגעניים נגד שחורים; ההיפוך השפתי נוצר כאשר זה שדוכא הוא זה שלא מפחד מהשפה הדכאנית והוא משתמש בה כדי להדגים את האבסורדיות שלה.

שובו של ה"ניגר" לשפה, נעשה ממקום אחר של מי שלא זקוקים יותר שיגוננו על רגשותיהם ומקומם בחברה, והוא אפילו תפס מקום חדש – של גאווה, כוח וכבוד. ניגר, וניג?ה הם כינויים שהפכו לגיטימיים בקרב צעירים; בטח כאשר מדובר בשחורים, אבל בהחלט לא רק. במפגש הפסגה של הקומיקאים כריס רוק, לואי סי.קיי, סיינפלד וריקי ג'רבייס, הסתבר סופית למי היה שזקוק לנעיצת המסמר האחרון בסיבוב הכמעט שלם שעשתה התאוריה של פרנץ פנון, זה שניגר זה עניין של אופי הרבה יותר מאשר של צבע.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף