הפוליטיקאים הגדולים בטלוויזיה: "הסמויה", "הבית הלבן", "אוז" ועוד

כבר לא עושים פוליטיקאים כמו הנשיא ג'וזייה בארטלט. לא עושים כאלה כי בעצם הם מעולם לא התקיימו, ולא נשאר בסביבה אף אחד שהכיר את ג'ורג' וושינגטון כדי להוכיח אחרת. בארטלט, טוב לב, חדור אידאולוגיה, מצחיק, חכם, רגיש, ומדבר בקצב האוטוסטרדה הסורקינית; אם הוא רק היה ספונטני, כבר היינו סוגרות את העסקה.

במידה רבה העובדה שבארטלט הוא הטוב המוחלט, כמו גם צוות האנשים המבריקים והצודקים שמקיפים אותו הפכה את "הבית הלבן" לסדרת המדע הבדיוני הטובה ביותר בטלוויזיה. ולמי שיספר לכם שבארטלט הוא בן דמותו של קלינטון, אין מושג על מה הוא מדבר. בארטלט היה שולח את השמלה של מוניקה לוינסקי לניקוי יבש. על חשבונו. ואם לא הוא, אז ג'וש היה דואג לזה.

כמו כל נושא שעבר תחת הזרקור המחטא והשורף כאחד של "הסמויה", גם העולם הפוליטי קיבל טיפל כואב ומאלף: הוא החל כבר בעונה הראשונה עם קישורו של הסנטור המושחת קליי דיוויס, האיש וה"שייייייט" לעולם הסמים שהפך את בולטימור לגיהנום על הנהר והגיע לשיא בעונה השלישית עם מערכת הבחירות לראשות העירייה, בה הכרנו את המועמד החתיך טומי קרקטי: אידיאולוג ובעל אג'נדה חריפה שגם מזיין קצת מהצד, אבל בעיקר נחשף - כמו הצופה - למערכת המעוותת והחולה שאותה הוא רוצה להנהיג.

שניהם, דיוויס וקרקטי היו דמויות בנויות למופת, עם ניואנסים משלהם והתפתחות מרתקת. אפשר, בקלות, לבנות סדרה שלמה על שניהם. ב"הסמויה" הם היו רק חלק מאוד מסוים מהאנסמבל וגם זה מעיד, שייייייט, איזו סדרה עצומה זו היתה.

בליגת הנבלים והבני זונות ש"אוז" הציגה, דוולין היה כוכב בפני עצמו: רד-נק פסיכופט שהתלבש יפה על טיקט הבטחוניסט שישקם את הפשע ובדרך הפך את הכלא שבאחריותו לג'ונגל של מדוכאי החברה אותה הוא טרח להרוס.

בגילומו של זלייקו איבנק המצוין (עם תפקיד מדהים בעונה הראשונה של "דמג'ז", למשל), דוולין היה דמות שהופעתה בפרק סימלה תמיד רוע, אטימות ויוהרה של הפוליטיקה על פני החיים הפשוטים שזקוקים לפוליטיקאים למען עתיד טוב יותר. מדוולין, בתמורה, הם קיבלו רק שוטים ועקרבים, כלומר הוא היה משתלב מצוין בין יריב לוין לדני דנון.

אחד ההישגים הגדולים של "אימפריית הפשע" הוא האופן שבו היא הצליחה להביא את הפוליטיקה של תחילת המאה ה-20 למאה ה-21 מבלי שנרגיש בהבדל. נכון, מושחתים היו תמיד, אבל חוק כמו "חוק היובש" שאסר מכירת אלכוהול נראה כיום מופרך לחלוטין, ואילו דמותו של אינוק "נאקי" תומפסון (שמבוססת על פוליטיקאי אמיתי - אנוך ל.ג'ונסון, האיש שמשך בחוטים של אטלנטיק סיטי באותם הימים), נראית כמו מציאות לגיטימית לגמרי: רפובליקני עז מצח, דובר רהוט אך ריק מבפנים שמאבקו לטובת כסף וכוח הביא אותו לעמדה שהיא גם שיא בקריירה אך גם למשבר נפשי עמוק.

מבין רוב הפוליטיקאים שהוצגו בטלוויזיה, תומפסון הוא דמות אפית שלא רק סוחב על עצמו סדרה שלמה, אלא נכנס בקלות לרשימת הדמויות האיקוניות שבין טוני סופרנו לג'ד ברטלט: יש בו טוב ורע, קשיחות ורוך, אמת ושקר - כמו פוליטיקאי אמיתי.

ראש עיריית שיקגו, טום קיין מ"Boss" הוא הפוליטיקאי הכי טרי ברשימה הזו, ולא בגלל שהוא חסר ניסיון בקרבות התרנגולים האכזריים של מסדרונות הפוליטיקה האמריקאית, אלא בעיקר בגלל שבימים אלה משודרת העונה הראשונה של הסדרה, ובהחלט ייתכן שלא תשרוד יותר מזה (אמריקאים, לכו תבינו איך הם חושבים).

באבולוציה של דמות הפוליטיקאי בטלוויזיה, קיין הוא גלגול מתקדם. ההומוספיאנס שמצד אחד מסוגל לעמוד על שתיים - תרבותי, עם חיים אישיים מורכבים וכואבים ומצד שני עדיין נועץ את ניביו בבשרו של היריב ומחסל אותו בברוטליות של טיגריס שמרטש איילה. קיין הוא הפוליטיקאי החדש, כפי שהטלוויזיה האמריקאית רואה פוליטיקאים: רשע לצד רגש. מושחת, אבל גם שברירי. מה שבטוח, אמונה בצדק אין שם.

המבטא האירי, רדיפת השמלות, החלקלקות והמעורבות התמידית בשחיתויות. כל אלה מבהירים כי קווימבי, ראש העיר הנצחי של ספרינגפילד, אינו אלא גרסה צהבהבה של בני משפחת קנדי לדורותיה, ובעיקר של ג'ון, הנשיא המהולל לכאורה (באחד הפרקים הדמות המצוירת אף חושפת כי שמה המלא הוא ג'וזף פיצ'ג'רלד קווימבי).

כתוצאה מזאת, אף ש"משפחת סימפסון", כמו עולם הבידור האמריקאי כולו, מזוהה עם הצד הליברלי של המפה, הרי שהדמות הפוליטית המרכזית בה היא דווקא עקיצה על חשבונה של אחת האישיות הבולטות בתולדות המפלגה הדמוקרטית. וכך, גם בנקודה זו הצליח פרי יצירתו של מאט גרונינג להקדים את זמנו: כבר בסוף שנות השמונים, הרבה לפני שעמיתיו במסך הגדול והקטן הבינו זאת בעקבות שלטון אובמה, הוא אמר כי הרפובליקאים והדמוקרטים שוחים באותה ביצת רפש.

אירוני מכל, קלוקל ככל שיהיה קווימבי, ספרינגפילד מעולם לא הצליחה להצמיח מתוכה מועמד ראוי שיירש את מקומו של הדמוקרט הסרוח. גם בזאת, "משפחת סימפסון" הצליחה לא רק לחקות את המציאות, אלא גם לחזות אותה.

ריצ'רד ווילקינס ה-3, ראש העיר של סאנידייל הוא איש משפחה מסור, בעל פוביה מחיידקים, לא אוהב שמנבלים את הפה – וחצי בן אדם, חצי שד. ואם זה לא מספיק, כל העונה השלישית של "באפי ציידת הערפדים" הוא מתכונן לרגע בו יהפוך לרוע המוחלט, שד אימתני שיחריב את העיירה ויהרוג את תושביה ביום סיום הלימודים של החבורה מהתיכון.

הבחירה להפוך את ראש העיר לדמות שמעורבת ובוחשת בכל הרוע שמשתולל בעיירה אינה מפתיעה בהתחשב בדמויות הפוליטיקאים הנבזיות המוכרות לנו בטלוויזיה. אבל הצבת ראש העיר כנבל הגדול של העונה, כזה שמתחרה בכוחות האופל שהרעידו את יתר העונות, היא בכל זאת אמירה חזקה למדי בנוגע לניצול לרעה של כוח בידי פוליטיקאים. העובדה שווילקינס מכר את נשמתו כדי להגיע לאן שהגיע מסבירה את התנהגותו הנבזית. באופן מפתיע, או שלא, היא יכולה להוות הסבר מצוין גם להרבה מהמהלכים של פוליטיקאים אחרים שאנחנו רואים על המסך. בייחוד בערוץ הכנסת.

הטלוויזיה הישראלית לא סיפקה יותר מדי דמויות פוליטיקאים טלוויזיוניות, ואלו שכן בדרך כלל טופלו בכלים סאטיריים ולגלגניים שנועדו להדגיש את אפסותם נוסח "פולישוק". פוליטיקאי ריאליסטי מסוג שונה היה ראש הממשלה שאול אגמון מהסדרה "ילדי ראש הממשלה", בגילומו של רמי הויברגר.

שאול אגמון ישב בדיוק על חבית הנפץ המוכרת לפוליטיקאים ישראלים – בן למשפחה שורשית, מלח הארץ; שמוצא עצמו נקרע בין עקרונות בית המדרש הערכי עליו חונך ובין המציאות האפורה והמורכבת שהיא ישראל הפוסט ציונית. וכאילו חייו של ראש הממשלה הבדיוני הזה לא היו קשים דיים, הוא גם נאלץ ללהטט בין אשתו סרבנית התפקיד החדש, ילדיו שלא עשו לו חיים קלים ואמו המסרסת והכוחנית.

הבחירה החכמה והמורכבת ללהק את הויברגר השחקן הסאטירי הפרוע שידוע בזכות הלשון משוחררת הרסן שלו, לתפקיד שכל כולו איפוק כבוש, הפכה את שאול אגמון לדמות מעניינת ובעלת סתירות פנימיות שמכוסות במסכה נוקשה של בטחון עצמי בלתי מעורער. שאול אגמון היה ראש ממשלה שמרן אבל לא ראש בקיר, מאופק אבל כריזמטי. לעומת היצע הפוליטיקאים שיש לנו – הלוואי עלינו מועמדים מסוגו.

"ילדי ראש הממשלה" הפכה לסדרה מצוינת

השתתפו בהכנת הכתבה: הדר טורוביץ', לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף

שכחנו פוליטיקאי? ספרו לנו בפייסבוק