אדל, איך זה קרה לך?
אם אדל לא תקח את תואר "זמרת השנה" בכל מצעד שנתי שהוא זה יהיה שוד לאור יום. אדל השלימה השנה את כיבוש מסחרר של המיינסטרים והיא כיום הזמרת האהובה ביותר בעולם. הביצוע שנתנה בטקס הבריטס האחרון ל-"Someone Like You" היה במידה רבה הרגע החשוב של אדל ב-2011, הרגע שבו העולם נכנע לה. עמוס רגש וגובל בפאתוס, אדל השאירה את הלב שלה על הבמה של הבריטס והשאירה את העולם מתחנן לעוד.
אדל עושה את "Someone Like You" ברויאל אלברט הול:
אלא שבעיות במיתרי הקול, עקב האכילס שליווה את אדל בשנה הטובה בחייה, הופכות את הסיפור שלה לכמעט טרגי. בעקבות בעיה חמורה במיתרי הקול שהצריכה ניתוח מסובך, אדל מושבתת עד להודעה חדשה ולא יכולה לשיר. ההפסד כפול: היא לא יכולה לפדות את הקופון השמן שלמענו עבדה כל כך קשה, והקהל לא יכול לשמוע את האלילה שלו שרה. אלבום ההופעה החיה החדש שלה שיוצא עכשיו, שהוקלט ברויאל אלברט הול לכבוד צאת האלבום "21", מבהיר שהופעה של אדל יכולה להיות מרגשת עד דמעות. היא זמרת מעולה, דינמית, אינטליגנטית ומלאת הומור. קצת ג'אזית, קצת פופית ומאד אינדבידואלית. "Live At The Royal Albert Hall" מעורר תקווה אמיתית שהדבר הראשון שאדל תעשה כשהיא תבריא הוא לעלות על מטוס לישראל. זה לא יקרה בחיים, אבל לחלום תמיד מותר.
מרי ג'יי בלייג' כבר לא חצופה וחרמנית
בלי מרי ג'יי בלייג' לא היתה אדל, וגם לא היתה לוריין היל ולא היתה מיסי אליוט. ולכן כל אלבום חדש של בלייג' הוא בשורה משמחת. בלייג' מגדירה את "My Life II... The Journey Continues", אלבומה העשירי והחדש כממשיך דרכו של "My Life", אלבומה השני והמיתולוגי מהניינטיז. לשם כך היא מנהלת ברצועה הראשונה שלו, "אינטרו", שיחת טלפון עם פי דידי, המנטור והמפיק המקורי שלה מאז, בה היא מסבירה לו שהגיע הזמן לשחרר אלבום המשך. "אז למה את מחכה" הוא שואל אותה והמסע יוצא לדרך, אבל בלעדיו. מעבר לשיחה הזו, דידי לא נוכח באלבום, וחבל.
מרי ג'יי בלייג' ודרייק מראים כוח מהו:
לו היתה בלייג' מייצרת ביחד עם דידי גירסה מוזיקלית עדכנית לאלבום ההוא, שהיה יצירת ניינטיז מחוספסת ומחרמנת, "מיי לייף 2" היה יכול להיות אחד האלבומים המפתיעים של השנה וגם אחד החשובים שבה. בסופה של שנה שטופת אר אנ' בי עסיסי, חדש ויפהפה, בלייג' ודידי היו יכולים להביא קאמבק שיזכיר לכולם מי היתה הראשונה שמרחה חומר סיכה על הרדיו האמריקני. "Mr Wrong" מתוך האלבום החדש, דואט עם דרייק, הוא דוגמה טובה לכמה טוב זה היה יכול להשמע, אבל הוא כמעט בודד במערכה.
במקום, בלייג' בחרה לכתוב אלבום אר אנ' בי חמוד וקופצני, שממש לא ברור למה הוא נחשב המשך לאלבום ההוא, מלבד ההצהרה שהוא כזה: אין בו חספוס, אין בו כאב וגם חרמנות גדולה לא ממש קיימת בו. "Next Level" עם בסטה ריימז, למשל, הוא סבבה של שיר על אשה שרוצה לקחת את העניינים צעד אחד קדימה, אבל הוא שיר מנומס מדי. במרי של 94' לא היה שום דבר מנומס, להיפך - היא היתה מפוצצת בחוצפה.
מרי ג'יי בלייג' ובסטה ריימז:
מרי של 2011 היא גברת, היא דיווה. ולכן השירים הטובים הם דווקא אלו שבהם בלייג' שרה לא כמו אחת שאין לה מה להפסיד, אלא כמו אחת שכבר לא יכולה להפסיד: "Need Someone" הוא שיר אהבה מקסים, גם אם מאד מבוגר, בו בלייג' מגלה צד בלוזי ומזכירה מאד את טרייסי צפ'מן. הבגרות הזאת מתאימה לה. "Empty Prayres" היא בלדה גדולה ומיושנת אבל אפקטיבית לחלוטין, בעיקר בגלל שבלייג' המנוסה מנהלת אותה ביד רמה - היא שולטת בקיטש ולא להפך. כי אף בלדה בעולם לא יכולה להיות גדולה יותר ממרי ג'יי בלייג'.
תפילה למען ג'ורג' מייקל
זו השנה של האדם הרעב
שמקומו בעבר
יד ביד עם בורות
ותירוצים לגיטימיים
העשירים מצהירים שהם עניים
ורובנו לא בטוחים
אם יש לנו יותר מדי
אבל ניקח את הסיכון
כי אלוהים הפסיק לרשום נקודות
זו השנה של האדם האשם
הטלויזיה שלך לוקחת צד
ואתה מוצא שמה שהיה שם עכשיו כאן
"Praying For Time", ג'ורג' מייקל, 1990
השבוע, כמה ימים לפני שהחלו לכתוב בכל מקום על בריאותו הרופפת של ג'ורג' מייקל, שמעתי ברדיו את "Praying For Time", התפעמתי שוב מיופיו ולא האמנתי כמה השיר הזה (שהיה הנאמבר וואן האחרון שמייקל עשה בארה"ב) רלוונטי גם היום. עדיין לא ידעתי שלמרבה הצער הוא רלוונטי גם לג'ורג' מייקל עצמו, ולא שיערתי שהידיעה על מחלתו תעציב כל כך הרבה אנשים, ואני בתוכם. התפילה של מייקל לזמן, אחד השירים היפים של הניינטיז, היא כעת גם תפילה עבור ג'ורג' מייקל, נשמה אדירה וזמר פופ בלתי נשכח.
ג'ורג' מייקל מאושפז: כל הדיווחים
שאו תפילה למען ג'ורג' מייקל, וגם אדל - בפייסבוק שלנו