"כנראה שכבר שמעתם את כל הסיפורים... הכל נכון. בדיוק כשחשבנו שאנחנו כבר שם, זה התחיל להתפרק. עד 1966 הייתי רגיל לעבוד לבד באולפן. הייתי מורגל לכך שכולם עושים בדיוק מה שהייתי אומר להם לעשות. אבל ההתנגדות שהרגשתי לחזון שלי. כל מה שהלך בתוך הראש שלי. האתגר שבלהתחרות בביטלס. לחץ מחברת התקליטים... הכל הפך יותר מדי ולא יכולתי יותר להתמודד עם הכל. הבנתי שאני חייב להפסיק. 'SMILE' הרג אותי. זה יכול היה להרוג את הביץ' בויז אם הייתי ממשיך" (בריאן ווילסון מתוך החוברת המהודרת
"The Smile Sessions")
יש פצעים בתולדות הרוקנ'רול שכדאי לא לחטט בהם."Let It Be Naked" ו-"Let It Be" מ-2003, שאמור היה להביא אותנו קרוב יותר לרעיון המקורי של האלבום מ-1970, הם דוגמה נהדרת לכך. יש פצעים שעדיף לא לחטט בהם, במיוחד אחרי שכבר הצלחת לרפא אותם.
כאשר בריאן ווילסון הקליט מחדש ב-2004 את שירי האלבום הגנוז "סמייל" מ-1967, הוא לא חלם בחיים לסגור עניין בצורה כזו. אמנם חבריו לביץ' בויז כבר לא היו שם כדי להגיע להרמוניות המושלמות, אבל התוצאה הסופית של ההקלטה המחודשת בלייב היתה לא פחות מיצירת מופת. שלמה, מלוטשת, בוגרת, הומוגנית ועשירה. מאוד עשירה. כל מה שבריאן ווילסון רצה להשיג ב-1967 הושג באותו אלבום מ-2004 יצירת מופת שבהחלט עומדת בשושלת אחת עם "פט סאונדס" וייתכן שאף מתעלה עליו. המעגל, כך נדמה, נסגר.
אלא שמתברר שלא. ווילסון בחר שוב לחטט ב-2011 בפצע ההוא כי, כך הוא מספר, עכשיו ביקשו ממנו לשמוע את ההקלטות המקוריות. עכשיו גם היה לו יותר אומץ להתמודד. למי שלא מבין במה מדובר נספר בקצרה שאחרי צאת "פט סאונדס", ווילסון והביץ' בויז ביקשו לחבר יצירה מופלאה יותר ונשגבת יותר, סימפוניה לאלוהים, וכפי שהוא מודה בדברי הפתיח אלבום שגם יאפיל על "סרג'נט פפר" של הביטלס, שעל פי האגדות תרם לא מעט לקריסה של ווילסון במהלך ההקלטות של "סמייל".
הציפיות הבלתי אפשריות בעקבות הצלחת הסינגל הראשון "Good Vibrations", המתחים הפנימיים, הסמים הקשים, התקשורת החונקת, צוות הצילום שנכנס לאולפן, כולם יחד גרמו לווילסון לפרוש מהמירוץ רגע לפני המבחן האחרון לתואר. חלק מהשירים שנכתבו פוזרו באלבומים העוקבים של הביץ' בויז, אחדים נכנסו כבר באופן רשמי לאוסף משולש משנת 1993, עד שהגיע האלבום שהוקלט חי ב-2004. לאחריו אפשר היה לומר לווילסון: אפשר להמשיך הלאה.
אבל ווילסון עדיין סירב, למרות הסיכון שכרוך בהוצאה נוספת שתמיד תושווה בצורה כזו או אחרת למה שעשה ב-2004. ייתכן שהעילה לכך היא כלכלית, היא בוודאי קשורה לא מעט בתכונות מגלומניות בלתי פתירות, אבל התוצאה היא לא פחות ממרתקת: "The Smile Sessions" שני דיסקים שכוללים את ההקלטות המקוריות של "סמייל" כפי שווילסון רואה אותו כיום, וסשנים וחזרות שמספקים טעימה נחמדה מאותה אינטראקציה בסטודיו שהפכה ברבות הימים לאחד המיתוסים הנחקרים ביותר בתולדות הרוקנרול, כולל הסלוגן 'האלבום הגנוז הכי טוב בהיסטוריה'.
ההישג הכי גדול של ההוצאה הזו הוא בחוסר היכולת לערער על הקביעות האלה גם אחרי האזנה ב-2011. זה עדיין לא שלם כמו "סמייל" שהוקלט ב-2004, זה עדיין לא שלם כמו ש"סמייל" אמור היה להיות ב-1967, אבל הוא נוגע לא אחת בפסגת השלמות והיופי של הביץ' בויז המאוחרים ולחלוטין לא גורם לך לפקפק באותו מיתוס. השירים מלוטשים, מבושלים, מוגשים בצורה שבהחלט מכבדת אותם. "Heroes and Villains" הכי קרוב למה שהוא יכול להיות, "Surfs Up" הכי מושלם ששיר מושלם כמוהו יכול להיות, "Child is Father of the Man", ו-"Vega-Tables" האהוב עליי יותר מכל, וכמובן "Good Vibrations". הטכנולוגיה עוזרת לא אחת לצלילים להגיע לרף אליו שאפו מלכתחילה. אפשר סופסוף לראות את אלוהים ביצירה הזו.
חשוב לדייק ההוצאה הזו עדיין משאירה את החידה ההיסטורית כפי שהיא. אלא שחוסר הפתרון הנוכחי נובע מאיכות ולא מחולשה. ייתכן שזה באמת יכול היה להיות האלבום הכי גדול בהיסטוריה, וייתכן שלא. התוצאה הנוכחית היא כל כך טובה עד כי נדמה שהגיע הזמן של כולנו להסתפק בכך, וזה בהחלט בסדר: הפשטות הקסומה של החיים שמועברת דרך העטיפה הנהדרת בהוצאה החדשה, האיורים לחלק מהשירים, המילים הסוריאליסטיות שמצורפות - יוצרות חבילת הפתעות שכל חובב מוזיקה יראה דרכה את האור בחורף הקרוב. לא ארוכה מדי, לא מנופחת בכלל, וגם הקטעים הפסיכדליים הלא לגמרי שלמים לא פוגעים בהישג של ווילסון. באותו פתח דבר הוא אומר שכל מה שרצה להשיג בשליחותו המוזיקלית היה לגרום לאנשים לחייך, לחייך אחרי שהם רואים את היופי שכל העולם המרושע מסתיר מהם. אז הנה, בריאן, הצלחת.
בריאן ווילסון בוואלה! Music
הביץ' בויז בוואלה! Music
שמעם את ההוצאה המחודשת? אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק