בשנים האחרונות עלה העיסוק בשימור התא המשפחתי מדרגה בספרות העברית, לפעמים עד כדי רמה פרנואידית. האביב הטכנולוגי אמור, לכאורה, להפוך את האנשים לאינדיבידואלים יותר, והחשש המקנן כמעט בכל בית אב בישראל חלחל עמוק לעולם הספרות. הפחד מהבדלנות שנוצרת בגלל סמארטפונים ואתרי אינטרנט שמאפשרים לנו לצלול לתוכם ולהתנתק מהעולם האמיתי, הוא שמגביר את הרצון בשימור המסגרת. אשכול נבו, יעל הדיה ועוד רבים וטובים עסקו והמשיכו בעשייה הזו מוקדם יותר השנה; כעת עושה זאת גם אסף שור עם ספרו הרביעי, "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש".
התמונה מצחיקה וקודרת כאחת. תא משפחתי קלאסי אב, אם, בן מתוסבך ובת מתבגרת, שכל אחד מהם עושה את דרכו על מדרון תלול. הבן, אוריה, מסתגר בחדרו ומטפל בבעלי חיים פצועים ובנוסף מתחזק ומתקרב לדת, תוך שהוא מתנתק משאר יושבי הבית. הבת, מתי, מפתחת תסמינים חריפים של אנורקסיה. האב עמיקם פייבר, הוא פסיכולוג שמתחיל לפנטז על מטופלות צעירות והאם נטע מזהה את כל מה שקורה מסביבה, בלי יכולת אמיתית להגיב ולשנות. כשוינסנט, אחד מגורי החתולים שלא הצליחו לשרוד למרות הטיפול של אוריה קם לתחייה, כל התמונה מתחילה לקבל גוון אחר בזכות יכולותיו הנבואיות.
שור נוקט בטכניקה מעניינת, מלאת ניגודים. הוא משלב ריאליזם עם פנטזיה, היגיון עם נונסנס ואגו עם אלטר אגו. בכך הוא מבקש, בעצם, ליצור פרודיה שאינה פרודיה מערכון שמתובל בהומור אך גם בקדרות וללא צחוק מתגלגל, קומדיה שחורה שכהרף עין יכולה להפוך לטרגדיה. הארוטיקה המוצגת מלווה בתחושת מחנק ובמיניות דוחה והעברית הנקייה והעשירה מתחלפת לעתים בניבולי פה. כל אלה גורמים אצל הקורא לתחושה של הימצאות באמצע שום מקום, מה שמבטא גם את חוסר האונים של המשפחה, במיוחד של נטע (עמוד 153): "מוזר, חשבה. תמיד הניחה שיהיו יחד כמו רהיטי עץ ישנים שמישהו ביקש לצבוע בצבעים עליזים, ולא כדי להסתיר את העובדה שהתרפטו, להפך, כדי לשמוח בסימנים שהותירו בהם השימוש והזמן והאהבה. ובמקום זאת נסחפת המשפחה הזו איברים-איברים, איש בחדרו".
נטע מזהה את ההתפוררות וכמהה למצוא דבק מחודש שיאחד את רסיסי המשפחה שהתאמצה לטפח. בכלל, כמיהה היא מילת המפתח כאן. מתי כמהה ליופי בלתי מושג ולאהבה שאותה אינה מרגישה שהיא מקבלת מהוריה. האב עמיקם, שדמותו היא המעניינת ביותר בעלילה, מגלה דרך מטופליו, ובמיוחד מטופלת צעירה אחת, עד כמה הוא מתגעגע לנעוריו ורוצה לשחזרם ורק לאוריה אין מושג מהי דרכו בחיים. גם הוא מבקש להשיג משהו, רק שלא ברור לו מה, המטרה שלו בלתי מוגדרת. אולי וינסנט יעזור לו למצוא את מה שהוא מחפש.
שור עושה שימוש מרובה בזיקתו ובאהבתו לבעלי חיים, ולא רק באמצעות וינסנט. כשמתי מוצאת גוזל פצוע ונותנת אותו לאוריה, ההשלכה המתבקשת היא לשניהם - הגוזלים הללו פגועים. הם חייבים לאכול (מתי) ולהתבגר (אוריה) כדי לעוף מהקן. דווקא נטע, שחרדה כל כך מההתנתקות, מבינה שאולי היא תעשה טוב למשפחה (עמוד 39): "הנה, הילדים שלה ערים, יוצאים מחדרים בשעות משונות, ממלאים את החלל כשהיא ועמיקם ישנים עדיין. חיים שלמים יש להם ואין לה דריסת רגל. וככה זה צריך להיות, חשבה. וזה צבט מעט, אין להכחיש, אבל היא עשתה את הילדים האלה ועכשיו הם חיים לגמרי". דאגתה המתמשכת מבטאת את הפרדוקס של כל הורה באשר הוא למושג "אחדות המשפחה" בבוא העת יעוף איש-איש לדרכו בבוא העת, אך גם כעת, כשכולם תחת קורת גג אחת, וגם אחר כך, כשיסתעפו דרכיהם, הדבק חייב להישמר.
גם עטיפת הספר הנפלאה שעיצבה ענת וקנין-אפלבאום נוגעת ומסמלת את הניגודים: במבט ראשון, שמשלב בין הכותרת העולצת לתמונת קומיקס, נראה כי פנינו לכיוון מהתלה משעשעת, במבט עמוק יותר זו תמונה מדכדכת של ארבע דמויות שכל אחת מסמלת אישיות אחרת. כמו העולם הפרדוקסלי שמציג המחבר והדו-סטריות שנרמזת מהעטיפה, התשובה לשאלה כיצד לעכל את "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" אינה ברורה.
שור יצר מעשייה שקל למקם על סקאלת האיכות, אולם פחות פשוט לדרג בה את ההנאה. מצד אחד, הסיפור קצר, קריא ושוטף, בעיקר בחלקו השני. הוא מתבל במידה הראויה בין עברית גבוהה ועשירה לשפת רחוב נמוכה. מצד שני, הכניסה אל העלילה איטית משהו והעניין מתעורר רק לקראת האמצע. הדילוג של שור אל הקתרזיס נראה חד מדי, כאילו החליט לדלג על מספר שלבים בתהליך, שלעתים דומה שהוא עצמו מאס בו. זהו אחד מאותם ספרים שבהם איכות הכתיבה מוחצנת מדי ופוצעת את הסיפור עצמו. קצת חבל, כי יש רושם שיכולנו ליהנות יותר.
כה אמר וינסנט, החתול הטיפש // אסף שור, הוצאת כתר, 202 עמודים
האם תקראו את "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש"? דברו איתנו בפייסבוק