ה"מעושרות" ממשיכות להשתדל להראות את הצדדים האנושיים יותר שלהן "אנחנו לא רק כסף ועוד כסף שמצופה בזהב" אפשר לשמוע את המחשבות שלהן מתקתקות. "גם לנו יש סיפורים אישיים, כאבי עבר, אבא ואמא". אלא שהנזק כבר נעשה להן, ואולי הן עשו אותו לעצמן. קשה להאמין לדמעות שלהן, קשה להזדהות איתן, והכאב שלהן עובר כמסומן, כאילו תסריטאים שחוקים מדי כתבו להן את המשפטים לדברר את העצמיות שלהן.
בעצם לא מדובר בעושר שלהן, הרי מן הסתם כפי שלימדו אותנו, כסף אינו קונה אושר כולנו יודעים היטב. אז נניח את צרות העין בצד, ונתייחס רק לאופיין הטלוויזיוני של המעושרות. מלבד ענבר שנהב, בעלת האישיות המעניינת, שלא משחקקת את תגובותיה, שלא מתנשאת על סביבתה, שמרשה לעצמה לפתוח את הפה, להסתכסך ולהתמודד עם תוצאות מעשיה מלבדה, נדמה שאנחנו מתמודדים עם יצורים מהונדסים ואטומים.
בפרק שסקר בעיקר את הדייט-לא דייט של דפנה עם הקואוצ'ר שחקן הגולף ואת הביקור הכאילו-מרגש של לאה בבסיס שבו שירת אביה המנוח היינו אמורים ללמוד על צדדיהן הפגיעים. אלא שדפנה שחר מסתמנת פשוט כאדם לא נעים, חמוץ ובלתי אפשרי לריצוי, ולאה שנירר משחקת כל הזמן על במה דמיונית שבה היא הדיווה והיקום הוא הקהל הנרצע שלה. דווקא כאשר הסתמן פתח זעיר שאיפשר אורך נשימה שונה בפורמט כפוי-הטובה-למשתתפותיו, והזדמן לנו להכיר צד רך ושונה שלהן, הן פיספסו אותו בגדול ויצאנו כלעומת שבאנו.
גם בבימוי, בעריכה ובבבחירות המוזיקליות, כולם כל כך ניסו שנרגיש משהו אמפטי כלפי ה"מעושרות", שהתחושה היא שמנסים לפטם אותנו בכוח בדרמה. אבל אפעס, לפחות כרגע נראה שהרכבת הזו כבר חלפה - "מעושרות" יחיו להן את חייהן, ואנחנו את חיינו, וניפגש רק כאשר נפעיל את מכשיר הטלוויזיה. הבעיה היא לא בעושר שלהן, הבעיה היא שהן שכחו איך זה לחיות כשהעולם לא מתרפס בפניך.
ציטוטים נוצצים:
אתי דודאי - "מצאתי סרט שבו טלי מופיעה עם צ'יפנדייל. אני הולכת להראות לה את זה, היא מתה על סרטים ישנים" (ניתן למצוא על המדף לצד קלאסיקות נוספות כ"האזרח קיין" ו"הדיקטטור הגדול")
"אל תדאג, אתה לא הולך לצאת צודק" (דפנה שחר חושפת את המנטרה של לפני השינה שלה)
"אני, אחרי שהוספתי את השם ים, נהיה לי המון כוח. הרבה יותר ממה שהיה לי קודם" (אתי ים דודאי על הקשר בין שמות מומצאים ובין הסכמי ממון)
"אם אנחנו מורידים סכום מסויים של שנים אני יכול להגיד לך בת כמה את היום, בעיני משהו כמו גיל 32" (הקבליסט מפרגן לאתי דודאי, בלי שום קשר לעובדה שהיא משלמת לו)
"בשביל בחורה להתגייס לחיל האוויר ולתפוס טייס, יש בזה משהו קסום" (לאה שנירר בקמפיין משל עצמה נגד תופעת ההשתמטות)
"גיליתי מי זו הלאה האמיתית, לא רק בובה יפה שנראית מדהים. לגילה" (ניקול ראידמן נותנת, ניקול ראידמן לוקחת)
ושנירר היתה אומרת: