"החבובות": תענוג נוסטלגי מרגש למעריצי הסדרה

תגידו את האמת: מה לא הייתם נותנים בשביל להיות שוב תלמידי חטיבת ביניים, לשכב על הספה עם פיצה-פיתה שאמא הכינה ולראות פרק חדש של "החבובות"?

התחושה היא שזו בדיוק הכמיהה שליוותה את התסריטאי ניקולס סטולר, התסריטאי-שחקן ג'ייסון סיגל והבמאי ג'יימס בובן, יוצרי הקומדיה הטרייה שמנסה להקים לתחייה את גיבורי סדרת הפולחן. כתוצאה מכך, "החבובות" הוא הרבה יותר מעוד גלגול קולנועי של הבובות האהובות שיצר בזמנו ג'ים הנסון – הוא סרט על נוסטלגיה בכלל, ובעיקר על זו של היוצרים ובני דורם, החיים בעידן שבו המירוץ אחר העתיד מתיש מאי פעם, ובכל זאת מבקשים לנצל את הזמן שאין להם כדי לחזור לעבר ולשמר אותו. האם גם אדם שצריך לייסד משפחה ולשלם חשבונות יכול להרשות לעצמו לזמר בדרך לעבודה שירים של קרמיט? זו בדיוק השאלה ש"החבובות" יוצא לבדוק.

בהתאם לכך, במרכז הסרט עומדת דמות שכל עולמה בנוי על ההתנגשות בין ילדות ובגרות. זהו גרי (ג'ייסון סיגל), מורה בעיירה קטנה שמנהל מערכת יחסים יציבה וארוכה עם יקירת לבו (איימי אדמס), אך מתקשה להגיע לשלב המיסוד שלה מפני שתמיד עומד ביניהם אחיו המוזר – חבובה בשם וולטר, שגדלה בין בני האדם למרות טבעה הבובתי, ובהתאם לכך מבלה עם אחיה בכל הזדמנות ואף נוסעת איתו לטיול שבסופו הוא אמור להציע לאהובתו נישואים. מסע זה אמור להיות חוויה רומנטית אינטימית, אך באופן טיפוסי לחייהם של גרי ובת זוגו, הופך להרפתקה שבה מגייס וולטר את שניהם כדי לסייע לחבובות לאסוף את הכסף הדרוש להצלת התיאטרון האגדי שלהם מידיו של יזם נפט חמדן.

אם כך, וולטר הולך עם גרי לכל מקום. למעשה, הוא ממש הצל שלו, שלא לומר אלטר-אגו, ודרכו משתקפת העובדה שאף כי התבגר לחלוטין מבחינה פיזית, הגיבור עדיין לכוד במובן מסוים בעולם של פנטזיות ילדות, שבו שרירים רק החוקים של החבובות. בשלב מסוים, המשל המוסווה הזה כבר בא לידי ביטוי בצורה מובהקת באחד מן השירים המקוריים בסרט, שכיאה לרוח היצירה כולה, הוא בעת ובעונה אחת מזמור רגיש וטהור ופארודיה על נאמברים מוזיקליים. בקטע זה, תוהה הגיבור אם הוא גבר או חבובה, ובסופו של דבר מבין שהוא גבר שיש בו קצת מן החבובה, ואין שום דבר רע בזה.

אם כך, אומר הסרט, אפשר לממש את גבריותך גם בלי להתנער לחלוטין מילדותך. גישה זו כבר עמדה בעשור האחרון בלבן של קומדיות אמריקאיות רבות, שסיגל וסטולר היו מעורבים בכמה מהן (למשל ב"קח את זה כמו גבר", שפתאום התרגום העברי הגס שלו נראה מוצדק). "החבובות" מביא אותה לידי ביטוי בצורה מובהקת במיוחד, ובעיקר מורכבת, שובבה ורגישה. לכן, הוא יעורר הזדהות ורגש בקרב כל מי שהם בני גילם של הדמות ושל השחקן המגלם אותה, ועוברים תהליכים נפשיים מקבילים.

בתוך התהליכים הללו, לחבובות עצמן יש תפקיד משני. הסרט טורח להעלות באוב כמות נכבדת מהן, מקרמיט ומיס פיגי ועד אלה הפחות זכורות, אך הן לאו דווקא העיקר פה. זהו לא סרט על החבובות כי אם על האהבה כלפיהן, ובהתאם לכך כל אחת מהן אפילו לא זוכה ל-15 דקות מחודשות של תהילה, אלא לרגעי סולו קצרים בהרבה, אם כי חינניים בדרך כלל.

דבר זה עשוי אולי לאכזב כמה מן המעריצים של הסדרה, שחיכו זמן רב לחזרתה על המסך הגדול וקיוו לפיתוח מעט יצירתי יותר של לפחות כמה מן הדמויות. נוסף לזאת, גם אלה שזכו לטיפול מושקע מהשאר נפלו בקונבנציות תסריטאיות שגרתיות למדי, הראויות למוצרים מסחריים ונחותים בהרבה – מיס פיגי, למשל, הפכה לעורכת של "ווג", ואת אנימל אנו פוגשים בסדנה לעצבים.

אלה אינם רעיונות מבריקים, ויש גם חריקות נוספות בסרט. המודעות העצמית שלו, למשל, לעתים מוגזמת ובעיקר זחוחה למדי, בעיקר בהתחשב בכך שלעתים קרובות היא שחוקה– את כל הבדיחות שיש כאן על השימוש ההוליוודי בעריכה, למשל, ראינו כבר לפני שמונה שנים ובצורה חכמה יותר ב"טים אמריקה". גם כמה מן החידודים האחרים פה לא עובדים, ויחד עם העובדה שחלק מן הקטעים המוזיקליים נמתחים יתר על המידה, יש ב"החבובות" לא מעט רגעים מתים.

אבל למרות זאת, העוצמה הרגשית של הסרט לא קהה, והאנרגיות והקסם שלו משכילים לשמור לאורך כל הדרך על החיוך שהתפשט בפניו של הצופה כבר בתחילתו. הצפייה ב"החבובות", בסיכומו של דבר, שקולה לקבלת עוגת יום הולדת מחבר יקר שאפשר להבחין כי השקיע בה ובך כל טיפה מן האהבה שיש בנשמתו, וזה כל כך יפה ומחמם לב מצדו, שזה כבר לא ממש משנה אם פה ושם זה יצא קצת מתוק או מר מדי.

נוסף לכך, טוב אולי ש"החבובות" אינו סרט מושלם ובעיקר שההצלחה הקופתית הנאה שלו אינה מסחררת, שכן כל העוקץ שלו יילך לאיבוד אם הוא יוליד מותג מודרני ויוביל לסדרת סרטי המשך. כל העניין כאן הוא שימור העבר, לא החייאה שלו. בדיוק כמו הגיבור שלו, גם כל מה שאנחנו היינו זקוקים לו הוא לחזור רגע אחורה כדי להיווכח בכך שגם אם אמא לא תכין היום פיצה-פיתה ואפילו שערוץ 1 כבר לא ישדר הערב פרק חדש של החבובות, הילדות שלנו עדיין פועמת בלבנו, ומותר לנו להמשיך לקחת אותה איתנו הלאה.

הסרט מספק את הצורך הזה לחלוטין ובכך מגשים מעל ומעבר את הייעוד שלו. נכון, אולי הוא לא יוליד לחבובות מעריצים חדשים, אבל אלה שגדלו עליהם ייצאו ממנו בעיניים בורקות, השמים ייראו להם כחולים יותר והדשא ייראה להם ירוק יותר. כן, ירוק כמו קרמיט.

"החבובות": איפה ומתי רואים?
התגעגתם ל"חבובות"? ספרו לנו בפייסבוק