מאז 1998, ערוץ הקומדי סנטרל נוהג לערוך מופעי צלייה, שלא לומר צליבה, של סלבריטאים שמסכימים משך תשעים דקות לשבת בשקט ולספוג בדיחות, עלבונות, מכות מתחת לחגורה וכל מה שהקומיקאים האכזריים והפרועים ביותר מסוגלים לייצר מחייהם.
למעשה, היסטוריית ה-Roast משתרשרת עוד אחורה לשנות השבעים, כאשר הקומיקאי דין מרטין נהג לארח מופעי הומור על חשבונם של סלבריטאי התקופה כמו יו הפנר, קירק דגלס, בטי דיוויס ועוד רבים. ה-Roast של דין מרטין שודר בין השנים 1973-1984, והמסורת חודשה אמור בסוף שנות התשעים כאשר קורבנות ה-Roast היו פמלה אנדרסון, דיוויד האסלהוף, וויליאם שאטנר, דניס לירי ואחרים.
ה-Roast האחרון, זה שישודר הערב (ראשון) ב-HOT קומדי סנטרל, הוא זה של צ'רלי שין השחקן שבשנה האחרונה סיפק חומרים שגרמו לקומיקאים לצווח מאושר על אפשרויות הפרנסה החדשות; סמים, זונות, התפרעויות פומביות, והשיא - איבוד התוכנית שלו, "שני גברים וחצי" לטובת אשטון קוצ'ר, לאחר שהצליח להסתכסך עם מפיקי התוכנית, ולהסתבך גם באמירות אנטישמיות.
המארח סת' מקפרלן (יוצר "איש משפחה"), והאורחים המשתתפים, ביניהם ג'ון לוביץ', ג'ף רוס, מייק טייסון, וויליאם שאטנר וקייט וולש, ירו בזה אחר זה את החיצים המורעלים ביותר שלהם היישר אל הבטן הרכה של שין, שמצדו ישב וספג את הבדיחות על חשבונו באומץ, ובסוף סגר איתם את החשבון ויצא כמנצח. אפילו לאחר מופעי צלייה אכזריים במיוחד כמו אלו שספגו פמלה אנדרסון ודיוויד האסלהוף, ה-Roast של צ'רלי שין היה אחד הפרועים ונטולי הרסן ביותר, כולל בדיחות על זונות שגרם להן לבכות, אקסיות שחטפו ממנו מכות, אובדן המשמורת על ילדיו, הקריירה הגוססת, והתמוטטות העצבים ההיפר מתוקשרת שלו.
וזו בעצם מהות ה-Roast זה שמצליח לצאת ממנו כשידו על העליונה הוא לא זה שמלטפים אותו, אלא מי שהצליח לעמוד פנים אל פנים מול האש ולצאת נקי כאילו היה מצופה טפלון שמחליק מעליו כל בדיחה. ה-Roast מוחה מעל אמריקה הפוריטנית, הלבנה והשבעה את שאריות הצביעות, ומאפשר לפרק זמן מוגבל לכל האמת הלא פוטוגנית לצאת החוצה. שלא כמו תמונות פוטו רצח ממאסרים מתוקשרים שמתפרסמות בצהובונים, ושלא כמו הדיונים המתנשאים ומלאי האמפתיה המזויפת שעורכות מהדורות הרכילות על כוכבים נופלים כאן מי שיש לו משהו לומר על הקורבן התורן נאלץ לעשות זאת באומץ מולו. ה-Roast הוא משהו שבין טיפול בהלם לגאולה דרך הביבים כדי להחזיר לעצמך את הכבוד שאיבדת, עליך לעמוד מול התותחים בידיים ריקות.
אין בכלל צורך לשער איך דבר שכזה היה יכול לעבוד במדינה קטנה ושמרנית כישראל; אין צורך כיוון שהנסיון הראשון, המנומס והנשכח שנעשה כאן, ביוזמת ליאור שליין ב-2006 נכשל נמרצות. אותו "גריל" ישראלי היה יותר חטיף ילדים מאשר צלי בחום גבוה; ויותר משנצרבה רבקה מיכאלי שהיתה על המוקד הטלוויזיוני, היא נושקה, לוטפה, ועורסלה במרינדה מתקתקה על ידי קומיקאים נשכניים כחיים יבין, אילנה דיין ומני פאר. בישראל מותר לצרוח ברחוב, לעקוף בתור, להעלים מיסים, לדבר "דוגרי" באו"ם ולהדיר נשים אבל אסור בשום פנים ואופן להתבדח על חשבונו של אדם שהסכים לכך.
הצביעות הישראלית הזו היתה מצחיקה לולא היתה טרגית; עכשיו שיותר מתמיד חופש הביטוי הוא זה שנמצא על המוקד הציבורי, כדאי אולי להתבונן אל המנגנון האמריקאי וללמוד ממנו משהו. זהו כמובן מנגנון שאינו חף מבעיות, שחיתויות ושאר מרעין בישין; אבל העיקרון האמריקאי עומד על משוואה פשוטה אתה אולי אידיוט ואינני מסכים עם מילה אחת משלך, אבל אני אלחם על זכותך להביע את דעתך. הסעיף החוקתי הזה עובר בחוט שני מהדרגים הגבוהים ביותר של הקיום, ואל אלו היומיומיים והטריויאליים ביותר; מהסנאט ועד לקומיקאים של קומדי סנטרל.
אולי אם נתעסק קצת פחות בסתימת פיות כתחביב פוליטי, בסופו של עניין נצליח לייצר גם קומדיות טובות יותר. אולי אם נוותר על הצביעות והפסוודו-פירגון, ונאמץ כבוד עקרוני לבני האדם, נדע מתי מותר להתבדח איתם ומתי לסתום את הפה ולהקשיב, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. כרגע זה נראה שהבדיחה היא רק על חשבוננו, ולא נשארו לנו יותר מדי סיבות לצחוק.
ליאור שליין וחברים עורכים מסיבת פרידה לחופש הביטוי
את מי צריך לצלות בישראל? שתפו אותנו בפייסבוק